מהות האלוהים: איך הוגים יהודים ופילוסופים ניסו להבין את מה שאי אפשר להגדיר

כמעט כל ילד שואל בשלב מסוים "איך אלוהים נראה?", ורוב המבוגרים לא יודעים מה לענות. מסתבר שגם הוגים גדולים התחבטו בשאלה הזו במשך מאות שנים, והתשובות שלהם שונות מאוד זו מזו. המאמר הזה לא מנסה להוכיח או להפריך דבר. הוא מציג כמה דרכים מרכזיות שבהן אנשים חשבו על מהות האלוהים, כדי שכל אחד יוכל למצוא את השפה שמתאימה לו.

הרמב"ם: אפשר לומר רק מה הוא לא

הרמב"ם, במאה ה-12, הגיע למסקנה שנשמעת מפתיעה בפעם הראשונה: אין שום מילה אנושית שיכולה לתאר את אלוהים כמו שהוא. כשהתורה אומרת "יד ה'" או "ויחר אף ה'", זה לדבריו משל, כי "דיברה תורה כלשון בני אדם".

ב"מורה הנבוכים" הוא פיתח את מה שנקרא "תורת התארים השליליים". אנחנו לא יכולים לומר שאלוהים חכם במובן שבו אדם חכם, אבל אפשר לומר שהוא אינו בור. כל שלילה כזו, לפי הרמב"ם, מקרבת אותנו מעט להבנה, בדיוק משום שהיא מוותרת על הדמיון. זו גישה מאוד צנועה: ההבנה הכי עמוקה היא ההכרה במה שאיננו יודעים.

הקבלה: אין סוף והספירות

המקובלים, בעיקר מהמאה ה-13 ואילך, הלכו בכיוון אחר. גם הם הסכימו שאלוהים כשלעצמו נשגב מכל הבנה, וקראו לו "אין סוף". אבל לדבריהם, האין סוף מתגלה בעולם דרך עשר "ספירות", כמו חסד, גבורה ותפארת. אלה מעין ערוצים שדרכם האלוהות פוגשת את המציאות.

ההבדל מהרמב"ם מעניין: הוא כמעט שותק על אלוהים, והמקובלים מדברים עליו בשפה עשירה של דימויים. ובכל זאת, שניהם מסכימים שהמילים הן גשר, ולא האמת עצמה.

שפינוזה: אלוהים הוא הטבע

ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי מאמסטרדם, הציע במאה ה-17 רעיון שבגללו הוחרם על ידי הקהילה שלו. ב"תורת המידות", שפורסם אחרי מותו, הוא טען שאלוהים והטבע הם בעצם אותו דבר. אין אלוהים שעומד מחוץ לעולם, שומע תפילות ומחליט. יש מציאות אחת, אינסופית, שפועלת לפי חוקים הכרחיים, ואנחנו חלק ממנה.

לגישה הזו יש מעריצים רבים עד היום. אלברט איינשטיין, כשנשאל ב-1929 אם הוא מאמין באלוהים, ענה שהוא מאמין "באלוהים של שפינוזה", שמתגלה בהרמוניה של העולם, ולא באל שעוסק בגורלם ובמעשיהם של בני האדם.

בובר: לא מגדירים, פוגשים

מרטין בובר, שעלה לירושלים ב-1938, הציע להפסיק לשאול "מה זה אלוהים" ולשאול "איך פוגשים אותו". בספרו "אני ואתה" מ-1923 הוא הבחין בין שני סוגי יחסים. ביחס "אני-לז" אנחנו מתייחסים לדבר כאל חפץ שאפשר לתאר ולמדוד. ביחס "אני-אתה" אנחנו פוגשים את האחר באופן מלא וישיר. לדבריו, כל מפגש אמיתי כזה, עם אדם או אפילו עם עץ, הוא הצצה ל"אתה הנצחי".

לפי בובר, אלוהים אינו נושא לדיון, אלא מישהו שפונים אליו. וזו אולי הסיבה שאנשים רבים מרגישים משהו בתפילה, גם אם אינם מסוגלים להסביר אותו.

ומה עם מי שלא מאמין?

גם בעולם החילוני השאלה לא נעלמה. יש מי שרואים בתחושת היראה מול הטבע או מול מוזיקה רגש אנושי בלבד, שיש לו הסבר פסיכולוגי ונוירולוגי. ויש מי שמגדירים את עצמם אגנוסטים, כלומר טוענים שאין לנו דרך לדעת. זה לא בהכרח אומר שהשאלה לא חשובה להם, אלא שהם לא מוכנים לענות עליה בביטחון.

אז מה עושים עם כל זה

אפשר להתייחס לגישות האלה לא כאל תשובות סופיות, אלא כאל כלים:

• מי שמחפש צניעות אינטלקטואלית ימצא אותה אצל הרמב"ם.
• מי שמחפש שפה עשירה וסמלית יתחבר אולי לקבלה.
• מי שמרגיש קרוב יותר למדע, עשוי למצוא בית אצל שפינוזה.
• ומי שמחפש קשר אישי, ולא הגדרה, ימצא את בובר.

הדבר המשותף לכולם הוא שהשאלה עצמה ראויה למחשבה. ולפעמים, כמו שאמר הרמב"ם בדרכו, השתיקה היא חלק מהתשובה.

לשאלה גדולה אחרת שהמדע עדיין לא סגר, קראו האם יש חייזרים.