על תפיסת הדואליות - ריקי שחם

פורסם בתאריך 10/12/2009 ע"י ריקי שחם בקטגוריה רוחנ יות | צפיות: 1458 | התחבר לדירוג המאמר

תגיות המאמר: ריקי שחם, פילוסופיה מעשית

יא× וס, האל הרומאי, מייצג את הדו-פ× ים המסתכלים מש× י כיוו× ים הפכיים. ככזה, מייצג יא× וס התחלה וסופיות, מלחמה ושלום, שערים ודלתות, חיים פרימיטיביים וציוויליזציות, גדילה וקמילה של א× שים.

תפיסת הדואליות מתקיימת בתוכ מערכת ההכרה של הא× י. היא מוצגת כאן כתפיסה הכרתית של מציאות ה× תפסת כדואלית, ואין היא מייצגת דבר והיפוכו.

יא× וס מייצג את התפיסה הכוללת בש× יות פ× יו הזהים לחלוטין. א× ו תופסים את הדואליות המתקיימת במרחב הכרת× ו שאי× × ה תפיסה של דבר והיפוכו, אלא תפיסה בין ההכרה ובין המוכר לה. תפיסה הרואה את האחד כיחידה כוללת וככוליות של כל חלקיו.

צמד הפ× ים של יא× וס תופסים את הכולל במבט אחד ואת החלקים המרכיבים את הכולל בפ× יו הש× יים. האחד מקבל פרדיקטים של אחד וריבוי בו זמ× ית. האחד תופס את האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוליות.

בתפיסה דואלית א× ו תופסים ש× י מצבי הכרה בעת ובעו× ה אחת. אלה אי× ם מצבים הפכיים או סותרים כדוגמת תפיסת הטוב והרע המקובלת, אלא במצב דואלי זה, הבריאה וההכרה, החיים והמוות, יתמזגו כשתי יחידות זהות בתפיסתו של הא× י.

האל שיווה הוא בעת ובעו× ה אחת הבורא וההורס של העולם, והוא מתואר כשהוא אוחז את תוף הבריאה בידו האחת ואת אש ההרס בידו האחרת. עם זאת האל שיווה ייצג גם את הלא כלום. שיווה הוא הריק המוחלט. הוא היקום ה× ברא והתגלמות העדר החיים.

הבריאה וההעדר, הסוף והאין-סוף, בריאת העולם יש מאין, אלה עומדים ביסודה של התפיסה הדואלית של הא× י. זוהי תפיסה המלכדת את ה'ריק' וה'יש' כמחוזות של אותה הוויה. חיים ומוות, טוב ורע, אלו מושגים ומחוזות שאי× ם הפכיים. הם דואליים בהכרתם. המוות מייצג את תחילת החיים, והחיים מכילים בתוכם את הווייתו של המוות. הבריאה וההרס מתמזגים לידי הוויה דואלית שבו הא× י תופס את הוויית האחד והריבוי, האל והיחיד, האל והאחר, כתפיסה מ× צחת המכילה את בסיס קיומו.

הוויית האחד והריבוי היא בסיסית לתפיסת× ו. האחד × תפס כאידיאה והרבים × תפסים כתופעות של העולם הגשמי. אלמלא היה קיים האחד - בלתי אפשרי היה לדעת את הריבוי. הדואליות תופסת את ההרמו× יה, את האחד כפרופורציה מתמטית. התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמו× ית של הכוללות. הדואליות תופסת גם את הפרט, היחיד, כבעל הרמו× יה פ× ימית ופרופורציה מתמטית.

עלי× ו להכיל את התפיסה הפיתגוראית שהייתה דואליסטית במהותה. זוהי התפיסה של האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוללות. האחד מופיע כיחידה, כאחדות, ובה בעת מופיעות אחדויות רבות השוות לו מבחי× ת תוכ× ן, אבל שו× ות מבחי× ת מיקומן הסידורי.

ב× תי× ת זהות ל'א× י' א× ו קובעים ומזהים את כוליותו כיחידה אחת. קביעת זהותו של היחיד היא קביעת גבולו. האחד הוא אחד בקביעת גבולותיו. לעומת שורת המספרים שהם ריבוי, זהותה בהיותה בלתי מוגבלת. × יתן לומר כי שורת המספרים היא חסרת זהות, ומהווה חלקיקים סידוריים של השלם, וייחודה באין סופיותה. ככזו, אין זהותה מגדירה את גבולותיה כדוגמת האחד. האחד הוא הזהות הכוללת, בעלת הגבול. הריבוי הוא מכלול הזהויות. פרוק ה'אחד' יביא לפרוק הזהות ולפרוק הא× י.

אם אחד הוא בסכום חלקיו, הוא מצוי בתוכ עצמו ככוליות. מכלול חלקיו של ה'א× י' מזהים את עצמם בתוכ פ× יהם של אחרים שאי× ם הוא. המכלול מתקיים באחר, בכל זהות אחרת. ה'אחרים' מהווים תסריטים של מכלול פ× יו המתגלים באחר. כל ישות וישות מהווה את תמו× ת החלק מתוכ השלם בזהותו הכוללת של ה'א× י'. מצב זה הוא סופר-פוזיציה של מצבים. מתקיימים פה ש× י מצבי תפיסה בעת ובעו× ה אחת, כדוגמת פו× קצית הגל של האלקטרון ה× מצא בפוט× ציאל בש× י מצבים × פרדים. ככ תפיסת× ו הדואלית. תפיסה של שתי אפשרויות. מצב של ש× י מצבים, כדוגמת החתול של שרדי× גר. החתול 'חי' ו'מת' בעת ובעו× ה אחת. הוא מרחף בין ש× י מצבים.

א× ח× ו מתקיימים בסופר-פוזיציה.

הא× י זהה, דומה, שווה, לעצמו ולאחר, ובו זמ× ית גם שו× ה, בלתי דומה ובלתי שווה לעצמו ולאחר. תפיסת השו× ה והדומה, בו זמ× ית, מהווה את בסיסה של התפיסה הדואלית בתפיסת המציאות ובתפיסת האדם את עצמו ואת האחר, הא× י הדואלי מזהה את הזהה והדומה לעצמו ולאחר, באותה × קודה הוא מזהה את הבלתי דומה והבלתי שווה לעצמו ולאחר. הא× י הוא יחידה שווה ולא שווה ליחידות א× י אחרות, הדואליות היא תפיסת ההתהוות הכיליון בו זמ× ית. התפיסה הדואלית תופסת כי ה'א× י' קיים בזמן ולפיככ הוא זקן או צעיר או בעל כל גיל שווה לעצמו. כשהא× י קיים בזמן הוא מזדקן בכל יום, אבל הזיק× ה מקבלת משמעות רק ביחד לצעיר. בתפיסה הדואלית – ככל שמזדקן האחד הוא × עשה יותר צעיר. כיוון שהזמן × משכ עם הזדק× ותו, הוא × שאר בעל גיל שווה לעצמו באין סוף הדו-קוטבי של הזיק× ה והצעירות.

בתפיסה הדואלית, א× ו תופסים קודם כל את תפיסת הכולל, האל. הכוליות × תפסת כאחדות אל מול הפרטים, האחד, הא× י. תפיסת הא× י את האל היא תפיסה כוללת של זהות אחת. הא× י, ה'אחד', עומד אל מול פ× י הרבים האחרים, ה× תפסים כמשתייכים לעולם האין סוף, הטבע הוא אי× סופי בסופיותו. האל הוא אי× סופי בסופיותו. תפיסת ה'יש' כסופי, היישים בו, כסופיים, לעומת האין, הריק, האין סופיים, עומדים ביסוד התפיסה הדואלית.

הסוף והאין הן תפיסות דואליות העומדות במרכז ההוויה ההכרתית של היקום. הסופי הוא זה המכיל בתוכו את כל היישים, היישים הסופיים, האי × צחיים. היישים מתקיימים בתוכ הריק, בתוכ האין המרחבי, האין סוף והבלתי מתכלה. המרחב ה× צחי מכיל בתוכו את הזמ× י, את המציאות הסופית. התפיסה הדואלית מאמצת את הה× חה של פרמ× ידס כי התבו× ה היא הק× ה מידה של הממשות. מה שאי× × ו עומד במבחן התבו× ה אי× × ו יכול להיות ממשי. פעולת החשיבה, וזה שעליו חלה החשיבה - היא הק× ה מידה של הממשות. הריק האין סופי מתקיים בתוכ תודעת יישים סופיים המתקיימים בתוכו. הזמ× י מגדיר את קיומו של האין סופי. הזמ× י חש בזמ× יותו וחש גם את אי× טואיציות הכוליות והאין סופיות. הסופי זקוק לתחושת ה× צח כדי להתקיים בזמ× יותו. זוהי תחושה סופית ב× צחיותה.

עלי× ו לתפוס את הסופר-פוזיציה בין המיקרוקוסמוס – היישות, לבין המאקרוקוסמוס – היקום. אותם חוקי יסוד פועלים בעת ובעו× ה אחת הן ביישות והן ביקום. בלימוד היקום עולם היישים תומכים זה בזה. בלימודי היקום וחוקיו לומד האדם את עצמו, ובלימודי עצמו לומד הוא את חוקי היקום. סופר-פוזיציה של דעת.

התפיסה הדואלית באה לגאול את האדם מבדידותו. מיתוס הבריאה מייצג את התפיסה הדואלית כמרפא בקיום האל ובקיום האדם. הבריאה, המקיימת עצמה בתוכ כל המציאות (לפי הקבלה הלוריא× ית) × מצאת בתוכ כל גבולות ה'יש' וממלאה אותו. קיומה הוא הכרת קיומה. אותו 'אור עליון' מתקיים בפ× י עצמו עם מבט לעצמו. אין הוא יכול עוד להתקיים ככזה. הבריאה מצמצמת עצמה בתוכ המרחב האין סופי לידי × קודה אחת, ובמקומה × וצר חלל, מרחב, ששם כל היישויות הסופיות תוכל× ה להתקיים. האל יוצר לו אחר בדמותם של עולמות שהוא בורא על מ× ת לגאול את הבריאה, האור העליון, מבדידותו. בריאת העולמות היא מלאכת בריאת פ× י האחר. האל בורא את פ× יו הש× יים של יא× וס כדי להתבו× ן על מרחבו מתוכ עולם אחר, עולם של יישים.

מיתוס הבריאה עליה א× ו מתקיימים, מציב את האדם הראשון כבריאה ללא אחר, כדוגמת האל במצבו הקדום. האל, המודע לבדידותו, הוא טוען על האדם אותו ברא, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא יוצר לאדם את אחרותו. הוא משלים, בדמותה של חווה, את הרגשות הדואליים אותם הוא חש.

הדואליות היא התפיסה הספו× טא× ית המתקיימת בתוכ הבדידות. האל יוצר לו אדם בצלמו. האל מודע לצורכ באחר, בפרטים, על מ× ת שאלה יתפסו את כוליותו. קיומו כדוגמת תפיסתו של פרמ× ידס, תלוי בתפיסת הפרטים את הוד כוליותו. זכר ו× קבה עשה אותם. ה'יש' התופס את הכוליות מופיע בתוכ הכרה של דו-פ× ים. היצר הבסיסי של אותו 'יש' הוא בהשתייכותו לאין סוף. הסוף והאין תופסים את הוויתו. הא× י האקזיסט× ציאלי, הבודד, הסופי, עומד אל מול פ× י ה× צח. המודעות הבלתי מתפשרת של היישות לסופיותו ולקיצו, היא מרכז × פשו ומודעותו. תחושת הסוף מתקיימת בהתכחשות לרגע המוות. אותה 'אי דעת' מרצון, יוצר בישות את חדוות החיים, או את אותו יצר בלתי × יתן לפע× וח של הרצון לחיים. הרצון לחיים מממש את עצמו ביצריות אין סופית, מתוכ × פתולי הקץ המתקיימים בגופ× ו ובמהות× ו. רק ב'אין' וב'ריק' חסר ההגדרה והתפיסה, יכול הסופי (בעל טראומת הקץ) לממש את עצמו. הוא מקיים את גופו ו× פשו מתוכ אמו× ה ב× שגב, באל, באותו 'דבר' המתקיים בתוכ ה× צח. בריק ה× צחי הזה, באלוהיות, מתקיימת ההוויה הקוסמית, הפיזית והמטפיזית, ושם מקומן של כל ההתרחשויות הסופיות, האין סוף הוא הדואליות המתקיימת במרכז ההתרחשות האקזיסט× ציאלית של היצורים בעלי ההכרה, המכילים בתוכם את הריק והמלא, החיים והמוות, הדלת והשער, הטוב והרע – הם יצירי מרפא של הבריאה, של ההכרה התודעתית ה× ות× ת ל× ו את היכולת לחיות ולממש חיים של רצון. האל × תפס כיש בין הישים. יש המכיל ביישיותו את הישות שהוא היש. סובסט× ציה יישית. מכל כיוו× י ההכרה של היצורים ההכרתיים, הן התיאולוגיים והן הפילוסופיים מדעיים, התפיסה הדואלית של כוליות לעומת ישים, × תפסת כמכילה את האדם כיחיד לעומת הכוליות שהיא מכלול כל הישים. הדואליות מייצגת את הכוליות בתוכ עולמו של הסובייקט, את האחר בתוכ עולמו של הא× י. הא× י מתגלה בזולתו. האחר מכו× ן את קיומי, וא× י מכו× ן את קיומו של האחר בי. מהות הדואליות היא התפיסה המופיעה כתופעה אתית שבה הא× י תופס את קיומו בתפיסת אחרותו שמכו× × ת באחר.

האמ× ות היתה חלק בהוויית היחיד המתמודדת עם תפיסת המרחב הכולל. באמ× ות מ× סה ה'א× י' לחוש × גיעות קלות ברוח ה× ושבת מעולם האין סוף. הרגשת האחד, הטבע החובק כל, × ות× ת ליחיד את תחושת ההשתייכות לשלווה הכוללת המ× סה לגאול אותו מבדידותו. האחד, הדואלי, הוא הישות המתבו× × ת התופסת את ההרמו× יה, את האחרות, כפרופורציה מתמטית.

התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמו× ית של הכוליות. ההתבו× × ות הקוסמית מכילה בתוכה את התבו× × ות ה'אחד' בעולם ה'ישים'. זהו קיום דואלי המתקיים סימולט× ית בעולמו של ה'יש' ובעולמו של ה'אחר'. התבו× × ות זו מכילה 'טיהור' של × שמת הא× י. הוא הופכ ברגע ההתבו× × ות לחלק מתוכ היש המושלם.

האמ× ות היא אייקון מתמטי של תפיסת האחד את יפי כוליותו. האמ× ות היא תפיסה מטאפיזית להכלת הזהויות של כל היישים.

התפיסה הדואלית אי× ה מתקיימת בתפיסת היישים בהפכיותם כדוגמת הטוב והרע. הכלת קיומם של הפכים אלה יוצר קרקע לקיומה שלדרכ תפיסה פרטית בקיומו של הבלתי מוגבל, ה'א× י' אי× ו עוד מספר בשרשרת הפרדיקטים האין סופיים. ה'א× י' רוצה להכיל את ישותו בתוכ אחדות אחת שהיא אחדותו, קרי, ישותו מתקיימת בטוטאליותו, באי דואליות תפיסתית. ישות זו מסרבת לראות באחר את עצמיותו. היא מכילה עצמה בתוכ עצמה ולעצמה.

האמ× ות יכולה להתקיים ככלי 'הרס' כדוגמת כלי ההרס אותו אוחז האל שיווה בידו, הרס של הישות והאחד, על מ× ת לקיים את הוד רוממותו ה'א× י'. האמן מכיל עצמו ביש המושלם מתוכ אמו× ה טוטאלית ב'א× יותו', חובק כל, המסרב להכיל את אחרותו, שאי× × ו הוא.

עליו להחיות מחדש את הוויית הדואליות. עלי× ו להכיל את ה'אמ× ות' – עולם הריבוי התפיסתי, אל תוכ עולם היש המושלם, בצ× עה של דואליות, המממשת את 'ההיות' בתוכ אחרותו.

על האמ× ות להיות אייקון בתוכ עולם היישים ומתוכה תתקיים תפיסה דואלית של אמן המתבו× ן ביש, דרכ אחרותו, ולא מתבו× ן ב'יש' מתוכ 'א× יותו' כמרכז של יש טוטאלי.

תפיסת אפסיותו, כמממש ראיות ישים ואחדותם, מתקיימת באחרותו שאי× × ו הוא, וזו מסייעת לו בראיית הדואליות של כל הישים המתקיימים.

מעשה האמ× ות הוא אייקון של א× י ואחר. אייקון להוד רוממותו האחד, הטבע, הכוליות המ× צחת.

ריקי שחם רביצקי

אודות ריקי שחם

ריקי שחם

הדפס מאמר שלח מאמר לחבר פרסם מאמר זה באתרך צור קשר עם כותב המאמר