שלום, אורח

• כניסה
• הרשם

• פרסם מאמר

קטגוריות

• אומנ ות
• אינ טרנ ט ומחשבים
• אקטואליה
• בית
• בריאות וכושר
• דת ואמונ ה
• חוק ומשפט
• חינ וכ ולימודים
• יחסים ומשפחה
• ילדים
• כללי
• מדע וטכנ ולוגיה
• מוזיקה
• נ דל"ן ובנ יה
• ספורט
• עסקים וכלכלה
• רוחנ יות
• רכב
• שיפור עצמי
• שירותים עסקיים
• תרבות הפנ אי

בין המיצרים- סוד התקופה ברוח הקבלה

פורסם בתאריך 06/26/2013 ע"י "מודעות" מרכז ללימוד קבלה ופנ ימיות ה בקטגוריה רוחנ יות | צפיות: 1857 | התחבר לדירוג המאמר

תגיות המאמר: דוד אגמון, מודעות, תיקון, רוחנ יות

  בין המיצרים- סוד התקופה ברוח הקבלה
בכל מעגל ש× ה א× ו מגיעים בתחילת הקייץ אל תקופת בין המיצרים, תקופה של שלושה שבועות קשים ומועדים לפורע× ות, אבל גם בעלי פוט× ציאל ב× יה רוח× י הכי גדול שיש. במה דברים אמורים? איכ מתמודדים? על הכל ועוד במאמר שקשה להסתדר בלעדיו
דוקא אור ולא חושכ
ימי בין המיצרים תמיד היו ימים לא פשוטים בחיי עם ישראל, ברובד האישי ובמישור הלאומי כאחד. למרבה הפליאה, א× ו מוצאים שהרבי הקדוש מרוז'ין היה × והג לומר, כי בשלושת השבועות האלה, הידועים כימי דין, יש קדושה יותר גבוהה מאשר בשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות. קדושה פרושה גילוי של אור הבורא בריכוזיות ובהשפעה גדולה במיוחד, באופן ה× בדל מהרגיל. הקדושה יכולה להתגלות באדם מסוים, במקום מסוים או בזמן מסוים. הרבי מרוז'ין אמר שבעוד ששלושת הרגלים × חגגים כזכר ליציאת מצרים, היי× ו לגאולה שהיתה, שלושת השבועות של בין המיצרים יהיו לעתיד לבא ימים טובים בבחי× ת שלושת הרגלים זכר לגאולה העתידה, ומי שזוכה, מרגיש בימי בין המיצרים את האור הגדול הטמון בתוכ החושכ של תקופה זו.
כתוב בספרי ההלכה כי "כיוון שבי"ז בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן × והגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב" (קיצור שו"ע סימן קכ"ב). עוד כתוב, "מש× כ× ס אב, ממעטין בשמחה" (שם). הרבה מאורעות קשים אירעו לעם ישראל בימים אלה, החל מחטא העגל ושיבור הלוחות הראשו× ים וכלה בחורב× ות ש× י בתי המקדש, כמו גם פורע× ויות קשות בדורות האחרו× ים. התקופה ידועה כתקופה של דין מתוח, בה א× ו מוזהרים ל× קוט מש× ה זהירות בכל מעשי× ו. א× ו מוזהרים שלא ללכת לים, לא להכ× יס עצמ× ו למקום סכ× ה, לא להתחיל דברים חדשים ולא לחתום על עסקאות שאפשר לדחותן. ה× הגות שהן כמו הורדת פרופיל רוח× י, עד יעבור זעם. כמו כן, להלכה, לא מתחת× ים, לא שומעים מוזיקה, לא מברכים ברכת שהחיי× ו ועוד (צריכ לעיין בספרי ההלכה וללמוד שם את פרטי הה× הגות הרצויות). אצל רב עם ישראל, הימים × תפסים כפשוטם כימי צרה גדולה. כשמם כן הם, האדם מוצא את עצמו כלוא בין המיצרים.
אם כן, כיצד משתלבים הדברים הללו עם הדברים שפתח× ו עימהם? האם אילו ימים של אבלות ודין מאיים או שאלו ימים של אור גדול? × × סה במאמר זה להיכ× ס אל עומק הדברים ולראות מהי באמת העבודה הרוח× ית המתאפשרת ל× ו בימי בין המיצרים.
זמן גילוי האור
בתשעה באב א× ו קוראים את המגילה, המקו× × ת על חורבן ירושלים, מגילת איכה. הפסוק השלישי במגילה מבכה על גלות יהודה אשר אויביה שרדפו אותה, הצליחו להכ× יעה דווקא בזמן בין המיצרים, "גÖ¸Ö¼לÖ°תÖ¸ה יÖ°הוÖ¼דÖ¸ה מÖµעÖ¹× Ö´י, וÖ¼מÖµרÖ¹ב עÖ²בÖ¹דÖ¸ה--הÖ´יא יÖ¸שְׁבÖ¸ה בÖ·גÖ¼וÖ¹יÖ´ם, לÖ¹א מÖ¸צÖ°אÖ¸ה מָנוÖ¹חÖ·; כÖ¸Ö¼ל-רÖ¹דÖ°פÖ¶יהÖ¸ הÖ´שִּׂיגוÖ¼הÖ¸, בÖµÖ¼ין הÖ·מÖ°Ö¼צÖ¸רÖ´ים" (איכה א' ג'). פשט הדברים ברור ועגום. אולם, אם × תבו× ן בעין פ× ימית יותר, × גלה גם כאן את עוצמת האור של ימים אלו. שבט יהודה הוא כ× גד ספירת המלכות, ספירת המלכות היא כ× גד השכי× ה הקדושה. כל רודפיה, אלה דוקא שוחרי האור, אותם שחדורים באמו× ה להתחבר אל אור הבורא בתוכ המציאות של העולם הגשמי. מתי ישיגו אותה מבקשיה? דווקא בתקופת בין המיצרים.
כותב דוד המלכ בתהילים, "מÖ´ן הÖ·מÖµÖ¼צÖ·ר, קÖ¸רÖ¸אתÖ´י יÖ¸Ö¼-הÖ¼; עָנָנִי בÖ·מÖ¶Ö¼רÖ°חÖ¸ב יÖ¸-הÖ¼" (תהילים קי"ח ה'). הת× ועה לגילוי אלוקות עוברת דרכ המקום הצר, ומשם אל המרחב. כמו שאמרו חז"ל, "פתחו לי פתח כחודה של מחט וא× י אפתח לכם כפתחו של אולם". כדי להגיע אל האור הגדול א× ו × דרשים לפתוח פתח קטן. במרבית המקרים, אל הפתח הקטן הזה א× ו מגיעים דווקא כשא× ח× ו מוצאים את עצמ× ו במיצר. החיים לוחצים אות× ו אל המיצר וא× ו זועקים. ככ היה גם בגלות מצרים וע"י צעקת המצוקה הפציע אור הגאולה. "מÖ´ן הÖ·מÖµÖ¼צÖ·ר, קÖ¸רÖ¸אתÖ´י יÖ¸Ö¼-הÖ¼; עָנָנִי בÖ·מÖ¶Ö¼רÖ°חÖ¸ב יÖ¸-הÖ¼", הרב שליט"א אומר שזה כמו השופר, הפיה קט× ה וצרה ומשם השופר הולכ ומתרחב, הצליל יוצא מהמקום הצר ומתפשט אל המרחב, "וÖ·יÖ°הÖ´י קוÖ¹ל הÖ·שֹּׁפÖ¸ר, הוÖ¹לÖµכÖ° וÖ°חÖ¸זÖµק מÖ°אÖ¹ד" (שמות י"ט י"ט). יתרה מזאת, כשא× ו קוראים מן המיצר, מהמקום ה× מוכ והלחוץ, א× ו מושכים דווקא את האורות הגדולים המיוצגים בשם י-ה, שהוא כ× גד ג' הספירות הראשו× ות. כפי שתורת הקבלה מלמדת אות× ו שיש× ו ערכ הפוכ בין אורות וכלים, הכלי הגס ביותר מושכ את האור הזכ והגדול ביותר.
כשעם ישראל עמדו על ים סוף, לחוצים בין פרעה וחילו, בין הים והמדבר, לא × ראתה ישועה באופק כלל וכלל. אולם ידוע שדווקא ברגע זה קרה ה× ס הגדול של קריעת ים סוף. האדמו"ר מקאמר× ה אומר שבפסוק מתוכ שירת הים, "אÖ¸מÖ·ר אוÖ¹יÖµב אÖ¶רÖ°דÖ¹Ö¼ף אÖ·שִּׂיג, אÖ²חÖ·לÖµÖ¼ק שָׁלÖ¸ל; תÖ´Ö¼מÖ°לÖ¸אÖµמוÖ¹ × Ö·פÖ°שִׁי--אÖ¸רÖ´יק חÖ·רÖ°בÖ´Ö¼י, תÖ¼וÖ¹רÖ´ישֵׁמוÖ¹ יÖ¸דÖ´י" (שמות ט"ו ט'), רואים את ת× ועת גילוי האלוקות במיצר. זהו המקום היחידי בתורה בו יש חמש מילים המתחילות באות א', אÖ¸מÖ·ר אוÖ¹יÖµב אÖ¶רÖ°דÖ¹Ö¼ף אÖ·שִּׂיג, אÖ²חÖ·לÖµÖ¼ק. האות א' מייצגת את האור האלוקי וכאן מתגלות חמש אלפין כ× גד חמש המדרגות של ה× שמה: × פש, רוח, × שמה, חיה, יחידה, דהיי× ו, גילוי שלם. מה שאומר האדמו"ר מקאמר× ה זה שדווקא כאשר האויב בעקבותי× ו, דווקא כשא× ו מרגישים הכי כלואים שאפשר, אז יש אפשרות לגילוי של האור הכי גדול.
התמו× ה המתקבלת היא שבין המיצרים היא דווקא תקופה של גילוי אור גדול. כן, זה לוחץ, זה מרגיש לעיתים בלתי אפשרי, אבל אם × קשיב לחכמי ישראל ו× שתדל להתבו× ן במציאות עם עי× י האמו× ה, ולעשות את העבודה המוטלת עלי× ו, × זכה לגלות באמת את האור הגדול המוצפן בתקופה זו.
זהירות מזיק
אמרו חכמים שבימי בין המיצרים אסור ללכת בין החמה והצל, בין שעה רביעית לשעה תשיעית של היום, עפ"י שעות זמ× יות. כלומר, אסור ללכת בגבול שבין השמש והצל, כי במקום זה שולט המזיק ה× קרא, קטב מררי. מסביר הרב שליט"א, המזיקים × מצאים דווקא במקום הזה בזמן הזה, מפ× י שימי בין המיצרים הם ימים של ספקות, והמזיקים × בראו בששת ימי בראשית, בערב שבת, בין השמשות, בזמן שהוא ספק יום ספק לילה, כלומר זו בריאה של ספקות. ידוע שדומה מתחבר עם דומה ולכן בזמן של ספקות מופיעים יצורי הספקות, והם מופיעים במקום של ספק, הגבול בין האור והצל.
אם האדם רוצה להימלט מהיזק, הוא צריכ להימ× ע מהמקום הזה שבין האור והצל, מקום הספק, גם בגשמי ובעיקר ברוח× י. אליהו ה× ביא הוכיח את ב× י דורו ואמר להם, "עÖ·ד-מÖ¸תÖ·י אÖ·תÖ¶Ö¼ם פÖ¹Ö¼סÖ°חÖ´ים עÖ·ל-שְׁתÖµÖ¼י הÖ·סÖ°Ö¼עÖ´פÖ´Ö¼ים--אÖ´ם-ה' הÖ¸אÖ±לÖ¹קÖ´ים לÖ°כוÖ¼ אÖ·חÖ²רÖ¸יו, וÖ°אÖ´ם-הÖ·בÖ·Ö¼עÖ·ל לÖ°כוÖ¼ אÖ·חÖ²רÖ¸יו; וÖ°לÖ¹א-עָנוÖ¼ הÖ¸עÖ¸ם אÖ¹תוÖ¹, דÖ¸Ö¼בÖ¸ר" (מלכים א' י"ח כ"א). בתקופת בין המיצרים מתחדדת השאלה הפ× ימית, באיזה צד א× י?! אם אתה בצל, תהיה בצל לגמרי, אבל אם אתה באור, תהיה באור לגמרי. כיוון, שהתקופה היא גם זמן הכ× ת כלים לראש הש× ה, כמו ש× ראה בהמשכ, שהיא תקופה בה א× ו מכי× ים את הכלים לאורות הבאים, צריכ כל אחד לקחת צד, להחליט, לעשות את קפיצת האמו× ה, באיזה צד א× י?! מה שתחליט עכשיו ישפיע על העתיד מאוד, והעיקר שתפסיק לפסוח על ש× י הסעיפים ותזהר שלא תעמוד במקום הסכ× ה, מקום הספק.
על ההתמודדות עם תקופת הספקות אומר הרב שליט"א, "זהו זמן שצריכ להיאבק עליו כדי לב× ות, כי במקום שיש ספקות, צריכ דווקא לב× ות, כי אי אפשר להישאר בלי ב× ין. כאשר אין ב× ין ח"ו, אז הכוחות החיצו× יים מתגברים. כאשר יש מאבק, אז הכוחות החיוביים מתגברים. בחודש אב, כוחות הפירוד היו חזקים יותר מכוחות החיבור וכיוון שהוא רגיש ביותר בהכרעה בין החסד (האור) לגבורה (הצל), לכן אירע בו החורבן", עד כאן לשו× ו. חז"ל אמרו, "כל דור שלא × ב× ה בית המקדש בימיו כאילו × חרב בימיו" (ירושלמי, יומא). על מ× ת שלא × יפול לחורבן גם הפעם, לא אישי ולא כללי, מה שצריכ לעורר עכשיו זה את כח הודאות ודוקא, כפי שאומר הרב שליט"א, ליזום פעולות של ב× יה.
מעט כוו× ות
הכוו× ות שלימדו אות× ו המקובלים, אשר עיקרן מופיעות בכתבי האריז"ל, × ועדו לב× יית כלים מדויקים יותר לקבלת אור הבורא, חיבורים עפ"י הזמן בש× ה ות× אי העבודה. לא × כ× ס כאן לעובי הקורה של כל כוו× ות בין המיצרים, אלא × תמקד בכוו× ות של שלוש הברכות הראשו× ות של תפילת שמו× ה עשרה, כפי שהן מופיעות בספר "שער הכוו× ות". אומר האריז"ל, "ה× ה בברכ' אבות באותה ההוי"ה הא' (שם השם החותם את ברכת 'מגן אברהם'), תכוין שתאיר זו ההוי"ה אל תמורתה היוצאת בחילוף אותיות שלפ× יה והיא טדה"ד (אותיות קודמות לאותיות שם הוי"ה) ובהויה של 'אתה גבור' (שם השם החותם את ברכת 'מחיה המתים') תכוין שתאיר הוי"ה זו אל תמורתה היוצאת בחילוף אותיות שלאחריו והיא כוז"ו (אותיות הבאות אחרי אותיות שם הוי"ה) ובהויה ג' שב'אתה קדוש', תכוין שתאיר זו ההוי"ה אל תמורתה בא"ב דא"ת ב"ש והיא מצפ"ץ (אותיות מתחלפות לשם הוי"ה בדרכ של א' מחליפה ת', ב' מחליפה ש', ג' מחליפה ר' וכו')", עד כאן לשו× ו.
כיוון שהאור הגדול של תקופה זו, גרם בעבר ל× זקים גדולים, כפי שקורה כאשר אין כלי מתאים לקבלת האור, הצפי× ו המקובלים את שם הוי"ה, השם המפורש, בתוכ שמות חלופיים, כדי למ× וע זרימת השפע הגדול אל מדור הקליפות. בככ יצרו תיקון לדרכ קבלת השפע ואפשרו ל× ו בכל זאת להתחבר אל מקור האור.
לכן אומר ה"מאור ושמש", "ובזה × בין, מה ש× קראו הימים ימי צרה, שמי"ז בתמוז לט' באב בין המיצרים, לפי שהשם הוי-ה הוא בין ש× י שמות, דהיי× ו השם טדה"ד לפ× יו כ× "ל, והשם כוז"ו לאחריו כאמור, וזהו בין המיצרים, בין הגבולים, דהיי× ו הש× י שמות ה× "ל, כדי שלא יאחזו בו החיצו× ים חלילה... ובזה ישמר× ו השם ויציל× ו מכל רע, ואכ טוב לישראל והבן" (פרשת בלק).
אי השלמה עם המציאות
הכותל המערבי, המקום המיוחד אותו לא עזבה שכי× ה מעולם, הכותל של× ו. כול× ו באים אליו בתדירות זו או אחרת. יש מי שמגיעים בקווי האוטובוס הירושלמי, יש ברכבים פרטיים, יש שמגיעים לביקור קצרצר של תפילה חטופה באמצע דרכ החיים המהירה של× ו ויש שבאים לחגוג בר מצוה. א× ח× ו גם באמת ובתמים מתרגשים כל פעם מחדש, כשלפ× י× ו × גלה קיר האב× ים ה× צחי, הרחבה המצוחצחת להפליא ואותו אור מוכר ש× מצא רק שם. המקום מסודר, יש ברזייה, יש × וחיות, יש אפילו כסאות פלסטיק למ× וחה קלה אל מול קיר התפילות. מצד אחד, המציאות הזאת של הכותל בדור× ו היא ברוכה ו× פלאה, כמעט בלתי × תפסת, אחרי דורות שחלמו ובכו על השיבה לירושלים. מצד ש× י, מציאות זו טומ× ת בחובה סכ× ה × וראית, סכ× ת ההשלמה.
בימי בין המיצרים, כאמור, א× ו × והגים מ× הגי אבלות. אלו הימים שבאים לעורר ב× ו את זיכרון חורבן בית מקדש× ו, חורבן העיר הקדושה. אמ× ם, כל הש× ה, ג' פעמים ביום, כל יהודי מבקש בתפילה, "ולירושלים עירכ ברחמים תשוב", אבל במרוץ הזמן, כל ככ קל לשכוח, כל ככ קל להשלים עם המראה של כיפת הזהב המת× וססת מעל הכותל, להשלים עם חסרון בית המקדש, עבודת הכוה× ים, שירת הלווים ושמחת שלושת הרגלים. לכן × תייחדו הימים האלה כדי לחוש משהו מיוחד בלב, לעורר את הזיכרון בחוזקה. מסופר על יהודי שהגיע אל הרב הקדוש מאפטא ושפכ בפ× י הרב את ליבו וצרותיו. אלא מה, היה × ראה לו שהרב אי× ו משתתף כל ככ בצערו. הרב הקדוש הרגיש את אשר על ליבו, ופ× ה אליו ואמר, וזה שלא הקריבו היום את קורבן התמיד, זה לא מטריד אותכ? מה שהרב הקדוש מאפטא בעצם אמר, זה שאסור ליהודי אף פעם להשלים עם חורבן בית המקדש כלל וכלל.
לא זיכרון היסטורי
היהדות אי× ה דת של מסורת גרידא. כל החגים והמועדים ע× יי× ם × צחי. עם ישראל אי× ו שומר על זיכרו× ות עבר בעלמא, אלא אם כן הם קשורים להווה ולעתיד, קשורים למהותו ויעודו. ליל הסדר אי× ו ציון של המאורע ההיסטורי בו יצא× ו ממצרים, מבית עבדים לפ× י למעלה משלושת אלפים וחמש מאות ש× ה. אלא שבכל ט"ו ב× יסן מתעוררת אותה הארה רוח× ית שהופיעה ביציאת מצרים, וע"י שהיהודי מכין כלים מתאימים, תוכ עשיית מעשים מדויקים, בכוו× ה הראויה, הוא יכול לצאת מעבדות לחירות, להשתחרר מאחיזת כוחו של פרעה ב× פשו ולצאת לחיים חדשים ממש.
אם כן, מה באמת ע× יי× ם של ימי בין המיצרים? האם א× ו × והגים אבלות רק כדי לזכור ולא לשכוח את מה שקרה ל× ו בעבר? את בית המקדש ש× שרף? את פרחי הכהו× ה שקפצו אל תוכ הלהבות? את כלי הקודש שאבדו?
חושכ לפ× י האור
כותב הרב אשלג זצ"ל, "בעל הסולם", במאמרו 'וזאת ליהודה', כי הבריאה כולה פועלת על פי הכלל של 'העדר קודם להוי"ה', ממש כפי שהבורא ברא את הבריאה יש מאין. מה שהמקובלים מכ× ים במי× וח, 'יתרון האור מהחושכ'. ממש כפי שגרעין החיטה אשר × זרע בתוכ האדמה הלחה, מתפרק עד שמאבד את צורתו לחלוטין, ורק אז עולה וצומח לחיטה חדשה, ככ כל דבר בבריאה עובר תהליכ דומה. לפ× י הצמיחה בא הריקבון, לפ× י העלייה יש× ה × פילה, לפ× י האור יש× ה חשכה. תורת הקבלה מלמדת אות× ו שאין אור בלי כלי. החושכ, ההעדר, החיסרון זה הכלי לאור, הוא זה שבו× ה את ההשתוקקות. למעשה, אם לא × יתן לעצמ× ו לחוות גם את רגעי ההעדר במלואם, לא × וכל להתחבר אל האור שהבורא רוצה לתת ל× ו. אם אדם לא חש חסרון, הוא אי× ו עושה שום ת× ועה של התקדמות. אם לא מתעורר בי הצמא, אי× י מושיט את היד אל הכוס כדי להשיג את המילוי. לכן אמר× ו לעיל, שהצרה הגדולה של "מציאות הכותל המערבי" בדור× ו, היא ההשלמה שככ הוא המצב. הסכ× ה כה גדולה שכיום יש כאלה שעלולים להתייחס לכותל המערבי כמיצג ארכיאולוגי גרידא, תוכ שכחה מוחלטת של המציאות הרוח× ית החיה והפועמת של הר הבית, תוכ שכחה מוחלטת של הבטחות ה× ביאים על שובו של השם לציון, תוכ השלמה מבעיטה עם מציאות הגלות שעדין עוטפת אות× ו מכל עבר. ככ, ללא השתוקקות, השי× וי המיוחל לא יבוא.
ימי השתוקקות
לאור הדברים, מתחילה להצטייר תמו× ה חדשה של ימי בין המיצרים. זוהי תקופה של ב× ייה מחודשת. אמ× ם חושכ, אבל בבטן האדמה כבר × רקם הכלי החדש של× ו לאור שעתיד לבא. מ× הגי האבלות, ההתבו× × ות, התע× ית והצום, אי× ם מתקיימים לצרכי זיכרון בלבד, אלה הם האמצעים שחז"ל השאירו ל× ו כדי לעורר ב× ו את תחושת החיסרון, שלא × שגה ו× שלים עם החורבן. בתלמוד עשר הספירות מוסבר שכלי רוח× י × ב× ה ע"י מהלכ של התפשטות האור והסתלקותו. ההסתלקות יוצרת געגוע, חיסרון, רצון אל המילוי שהיה, ההסתלקות מולידה השתוקקות, וההשתוקקות היא הכלי של× ו להתפשטות המחודשת של האור.
כשא× ו הולכים לבקר בכותל, עלי× ו להתבו× ן מעבר למציאות הגשמית המתעתעת. למרות הקדושה, הסדר וה× יקיון השוררים במקום, בית מקדש× ו עודו עומד חרב, הר הבית שומם, "עÖ·ל-זÖ¶ה, הÖ¸יÖ¸ה דÖ¸וÖ¶ה לÖ´בÖµÖ¼× וÖ¼--עÖ·ל-אÖµלÖ¶Ö¼ה, חÖ¸שְׁכוÖ¼ עÖµי× Öµי× ו. עÖ·ל הÖ·ר-צÖ´יÖ¼וÖ¹ן שֶׁשָּׁמÖµם, שׁוÖ¼עÖ¸לÖ´ים הÖ´לÖ°Ö¼כוÖ¼-בוÖ¹" (איכה ה' י"ז), שועלים עדין מהלכים בו. הימים האלה בין י"ז בתמוז לתשעה באב × ועדו לאפשר ל× ו להתבו× ן במציאות זאת, לעורר הגעגוע, לעורר ההשתוקקות. בלי הכלי הזה, לא תתחדש המציאות.
מובטח ל× ו ב× ביאים הבטחות מפורשות, ואלה לא הסכמי קמפ-דייויד, לא אוסלו, לא פתרו× ות מדי× יים, אלה דברי אלקים חיים: "כÖ´Ö¼י-× Ö´חÖ·ם ה' צÖ´יÖ¼וÖ¹ן, × Ö´חÖ·ם כÖ¸Ö¼ל-חÖ¸רÖ°בÖ¹תÖ¶יהÖ¸, וÖ·יÖ¸Ö¼שֶׂם מÖ´דÖ°בÖ¸Ö¼רÖ¸הÖ¼ כÖ°Ö¼עÖµדÖ¶ן, וÖ°עÖ·רÖ°בÖ¸תÖ¸הÖ¼ כÖ°Ö¼גÖ·ן-ה'; שָׂשׂוÖ¹ן וÖ°שִׂמÖ°חÖ¸ה יÖ´מÖ¸Ö¼צÖµא בÖ¸הÖ¼, תÖ¼וÖ¹דÖ¸ה וÖ°קוÖ¹ל זÖ´מÖ°רÖ¸ה" (ישעיהו × "א ג'), "כÖ´Ö¼י מÖ´צÖ´Ö¼יÖ¼וÖ¹ן תÖµÖ¼צÖµא תוÖ¹רÖ¸ה, וÖ¼דÖ°בÖ·ר-ה' מÖ´ירוÖ¼שָׁלÖ´Ö¸ם" (שם ב' ג'), "וÖ·ה' מÖ´צÖ´Ö¼יÖ¼וÖ¹ן יÖ´שְׁאÖ¸ג, וÖ¼מÖ´ירוÖ¼שָׁלÖ´Ö·ם יÖ´תÖµÖ¼ן קוÖ¹לוÖ¹, וÖ°רÖ¸עÖ²שׁוÖ¼, שָׁמÖ·יÖ´ם וÖ¸אÖ¸רÖ¶ץ; וÖ·ה' מÖ·חÖ²סÖ¶ה לÖ°עÖ·מÖ¼וÖ¹, וÖ¼מÖ¸עוÖ¹ז לÖ´בÖ°× Öµי יÖ´שְׂרÖ¸אÖµל" (יואל ד', ט"ז), "וÖ´ידÖ·עÖ°תÖ¶Ö¼ם, כÖ´Ö¼י אÖ²× Ö´י ה' אÖ±לÖ¹קÖµיכÖ¶ם, שֹׁכÖµן, בÖ°Ö¼צÖ´יÖ¼וÖ¹ן הÖ·ר-קÖ¸דÖ°שִׁי; וÖ°הÖ¸יÖ°תÖ¸ה יÖ°רוÖ¼שָׁלÖ´Ö·ם קÖ¹דÖ¶שׁ..." (שם ד' י"ז), או כפי שא× ו אומרים בתפילה, "אור חדש על ציון תאיר ו× זכה כול× ו במהרה לאורו".
למעשה אלפיים ש× ות הגלות הארוכה, ההתרחקות וההסתר, משמשים את התכלית הטובה. כפי שאומר זאת ה"× תיבות שלום", "ומתוכ ההעדר של הגלות הגדולה, × יתן לדעת מה גדול יהיה האור העומד להופיע. כמאמר הכתוב, "בÖ°Ö¼רÖ¶גÖ·ע קÖ¸טÖ¹ן, עÖ²זÖ·בÖ°תÖ´Ö¼יכÖ°; וÖ¼בÖ°רÖ·חÖ²מÖ´ים גÖ°Ö¼דÖ¹לÖ´ים, אÖ²קÖ·בÖ°Ö¼צÖµכÖ°" (ישעיהו × "ד ז'), אם כל זה הוא רגע קטן, הרי × יתן לשער מהו, וברחמים גדולים אקבצכ".
מהפכ בתודעה
אחת הכוו× ות בתפילות בין המיצרים, × מצאת גם כן בתפילת שמו× ה עשרה בברכת 'רצה'. מוסבר בספרי הקבלה, "כי רצה הם אותיות צרה, והוא סוד, וÖ°עÖµת-צÖ¸רÖ¸ה הÖ´יא לÖ°יÖ·עÖ²קÖ¹ב, וÖ¼מÖ´מÖ¶Ö¼× Ö¸Ö¼ה יÖ´וÖ¸Ö¼שֵׁעÖ·" (שער הכוו× ות לאריז"ל). א× ו מכוו× ים בתפילה כיצד משת× ה סדר האותיות של המילה 'רצה' למילה 'צרה' וחוזר חלילה. כפי שהוסבר לעיל על הפסוק, "מÖ´ן הÖ·מÖµÖ¼צÖ·ר, קÖ¸רÖ¸אתÖ´י יÖ¸Ö¼-הÖ¼; עָנָנִי בÖ·מÖ¶Ö¼רÖ°חÖ¸ב יÖ¸-הÖ¼", גם כאן התוב× ה הפ× ימית היא שדווקא מקום הצרה מוליד רצון חדש, כלי חדש לאור. כפי שכתוב שע"י הכוו× ות בשמות במקום זה בתפילה, הרי "ואז מן צרה × הפכ לרחמים, ו× עשה רצה ה' אלקי× ו בעמכ ישראל" (פרי עץ חיים).
מוסיף כ' הרב שליט"א, 'צרה ו'רצה' זה גם אותיות 'צהר'. מה שכתוב ש× אמר ל× ח בב× יית התיבה, "צÖ¹הÖ·ר תÖ·Ö¼עÖ²שֶׂה לÖ·תÖµÖ¼בÖ¸ה" (בראשית ו' ט"ז). רש"י אומר שם, "יש אומרים חלון, ויש אומרים, אבן טובה המאירה להם". א× ו מבי× ים שממקום הצרה, × פתח חלון וגם כי הצרה הופכת להיות צהר, אבן המאירה את פ× י המציאות הפ× ימית והחיצו× ית.
הדברים × ראים פשוטים, אכ הם עמוקים עד בלי די ודורשים לימוד והתבו× × ות. חשוב לזכור כי עיקר הע× ין הוא המודעות של האדם. האם א× ח× ו מסוגלים לחולל מהפכ בתודעה? חשוב להתבו× ן באיזה מקום א× ו אוחזים בתודעה של× ו תוכ כדי × יסיו× ות החיים, במהלכ התקופות הטובות, הבאות מצד החסד, והפחות טובות, הבאות מצד הדין. אם, בזמן אמיתי, × זכור את העובדה הפשוטה שהמיצר תכליתו להוליד מצב חדש טוב יותר, אז באותו הרגע המיצר כבר לא יהיה מיצר, אלא רק דרכ מעבר הלאה מבין המיצרים אל המרחב הבא עלי× ו לטובה.
http://www.mudaut.co.il/