החיים אחרי תרומת הזרע או הביצית – האם לספר לילד או לא? | Publisher

החיים אחרי תרומת הזרע או הביצית – האם לספר לילד או לא?

פורסם בתאריך 04/19/2009 ע"י רונית אהרון בקטגוריה הורות ותכנון המשפחה

הדפס מאמר

זוג ההורים המתקשים להרות, הזוגות החד מגדריים המבקשים לממש את ההורות, והרווקות המתקשות למצוא את אהבת חייהן ומבקשות להיות אימהות, מייחלים לרגע שבו הזרע (במסגרת תרומת זרע מ בנק הזרע) ייקלט עם הבשורה כי יש הריון. למרות השמחה, הרגשות הם מעורבים, גם עצב מהול בהם כי פרט לתקווה, קיימת חרדה עצומה, דאגות ותהיות כמו שקיים בכל הריון רגיל אבל זה לא הריון רגיל.
השימוש ב תרומת זרע או ביציות מעלה בפני ההורים דילמות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות שדומות לאלו שעולות בתחום האימוץ. האם לספר על התרומה? כיצד לספר? למי לספר? בעבר, כשדובר באימוץ, לא הומלץ להורים לספר לילד על מוצאו האמיתי. הטיעון היה שאין טעם להעמיס על הילד מידע שעלול להתפרש כמבלבל ואף מצער. לא ניתנה במה לבעיות שעלולות היו לצוף בעקבות שאלות של הילד, שאלות שההורים ירצו או לא יוכלו לענות עליהן בכנות. נטייה זו לגבי שמירת הסוד השתנתה. הגישה המודרנית יוצאת מתוך הנחה כי לילד זכות לדעת אודות סיפור לידתו ומוצאו הגנטי. הסירוב של ההורים לחשוף בפני הילד את התרומה יכול לנבוע מרגשות שליליים ולא פתורים של ההורים כלפי אי הפריון שלהם, פחד גדול מדחייה, מדאגתם שהמידע עלול לפגוע בילד ואף לגרום לו לטראומה או שהילד יאהב פחות את ההורה אם הוא ידע כי בא לעולם באמצעות תרומת זרע. הורים עשויים להיות מודאגים מתגובת האחרים שילדם יחלוק עמם את סיפור מוצאו. חוסר הנוחות עם הגילוי יכול להוביל את בני הזוג לשמור את המידע לגבי התרומה בסוד.

 

 


אודות רונית אהרון


הדפס מאמר

גרסת הדפסה למאמר:

http://www.publisher.co.il//article/2435/החיים-אחרי-תרומת-הזרע-או-הביצית-–-האם-לספר-לילד-או-לא