זיכוי מרצח – בטענה של הגנה עצמית | Publisher
מאמרים ותוכן איכותי להפצה חופשית ברשת

שלום, אורח

זכור אותי

שחזור סיסמא

קטגוריות


זיכוי מרצח – בטענה של הגנה עצמית

פורסם בתאריך 02/26/2016 ע"י אברהם פכטר בקטגוריה חוק ומשפט | צפיות: 461 | התחבר לדירוג המאמר

תגיות המאמר: פכטר, ניר סומך, זיכוי מרצח, בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון, חוק שי דרומי, הזכות להגנה עצמית, הספק הסביר

ניר סומך, קצין מג"ב ירה במטריד אשתו האובססיבי שלושה כדורים, בטענה של הגנה עצמית.
בית המשפט המחוזי – הרשיע אותו בהריגה במקום רצח, אך לא קיבל את טענת ההגנה העצמית.
בית המשפט העליון, בצעד נדיר, אך קלאסי, מבחינה משפטית, התערב בממצאים עובדתיים, התערב במסקנות ובפרשנות וזיכה את הנאשם, לאחר שלוש שנים בכלא, לאחר שקיבל את טענת ההגנה העצמית.
בית המשפט המחוזי, ננעל על קונספציה שגויה, התעלם מעקרון "חזקת החפות" ועקרון "הספק הסביר", והרשיע את קצין המג"ב.
בית המשפט העליון, החזיר למשפט הפלילי את הברק בעניים והזיכוי – נצחון לעקרונות המשפט הפלילי.
"לצדק יש צורה אחת, ולעוול הרבה צורות". (ר' משה אבן עזרא)
"הצדק – הוא כמו רכבת שתמיד מאחרת". (יבגני יבטושנקו)
"צדק – ללא חוכמה, הוא בלתי אפשרי". (זיגמונד פרויד)
"הגנה עצמית"
העקרון של ההגנה העצמית – הוא אחד מוותיקי היסודות של המשפט הפלילי. הוא קשה להגדרה, קשה לביצוע, קשה לפרשנות – ומאוד קשה לשכנע בית משפט בקיומו וביישומו בשטח.
כאשר אדם בסכנה או מאוים – כמו במקרים של הפיגועים, הסכנה נראית מוחשית ומאיימת יותר, וכל אדם מגיב ומפרש המצב בדרך שונה.
הרי דוגמא להמחשה:
פורץ במושב בן שמן נורה על-ידי בעל החווה. הפורץ שוהה בלתי חוקי, נורה ונפצע ומת לאחר מכן מפצעיו, שני שותפיו לפריצה נמלטו תוך ניצול החשיכה. בעל החווה המחזיק נשק ברישיון, טוען שירה להגנה עצמית.
חוק שי דרומי אושר בכנסת ע"י 44 ח"כים + 2 שרים, ברוב מכובד, הרבה מעבר לחוקים חשובים לא פחות, להתנהלות החיים התקינים בחברה מודרנית.
הטענות הללו נשמעות לכאורה, מאיימות ומציגות את בעלי הנכס, בעלי הרכוש והחוות החקלאיות המנסות להתקיים בכבוד, כקבוצה של צמאי דם וקלי הדק - שלא יהססו מעתה ואילך לירות בפורצים/גנבים - כדי לפגוע, להרוג ולא רק לגרש כדי לשמור על רכושם.
הטוענים כך - ויש הרבה כאלה, כפי שציינתי, בכנסת ובציבור, לא מבינים כי החוק החדש, לא שונה במהות ובפועל הרבה מעבר למה שהיה בחוק הפלילי עד כה - פרט לעובדה החשובה - כי העביר והטיל על הפורצים/גנבים נטל כבד יותר מבעבר. לאמר: היזהרו כשאתם מחליטים, להכנס לבתים, חצרים, חווה חקלאית כדי לגנוב, לפגוע ברכוש ובדרך גם בחיי אדם, מתוך פחד, מתוך בהלה או מתוך לקיחת סיכון מחושב.
המתנגדים - לא מבינים כנראה, שהזכות להגנה עצמית, הזכות להגן על ביתך, רכושך, חיי משפחתך וקרוביך - היא זכות קונסטיטוציונית, מושרשת בתולדות החברה בעולם ובישראל מימים ימימה - והייתה קיימת בחוקים הקדומים ביותר כמפורט בהיסטוריה.
החוק העביר בתיקונים שלו - את העדיפות מהפורצים/גנבים לידי בעלי הרכוש. כאשר לפני התיקון בעלי הנכס פחדו להגן על עצמם, להשתמש בנשק קר וחם גם כשחייהם היו בסכנה, בשל הפחד מהעמדה לדין פלילי, כמו שקרה לשי דרומי, שהגן על רכושו ומצא עצמו בבית משפט וצפוי לעונש כבד על שימוש בנשק ופגיעה באדם שגרמה למותו.
האבסורד, שבסיטואציה זו, הוא שהביא ליוזמת החקיקה ולתיקון החוק הקרוי על שמו. העובדות בקצרה היו אלה: שי דרומי, בעל חווה חקלאית בדרום, סבל שנים, כמו יתר בעלי החוות ותושבי הנגב בערים, במושבים ובכפרים מגניבות חקלאיות מכל הסוגים, החל מבעלי חיים ועד יבולים + ציוד חקלאי מכני, מכוניות, ודברי ערך אחרים.
לחווה של שי דרומי נגרמו נזקים כבדים וסמוך לאירוע הירי - היו ניסיונות לפריצה לחווה, כלבי השמירה הורעלו ומאחר והחווה מבודדת ואין סביבה ישובים, מצבה היה קשה מאוים ומפחיד.
שי דרומי היה ערני ומתוח וכאשר הבחין בדמויות חשודות בתוך החווה בלילה לא מואר וחשש שיפגעו בו במהלך הגניבה, פתח באש ואחד הפורצים נפגע ומת מפצעיו.
במעשיו אלה פעל כדין, בהתאם לחוק ומימש את זכותו להגנה עצמית והגנה על רכושו. התיקונים בחוק - באו לחזק את הנקודות החלשות, הלא ברורות שהיו בחוק הקודם, שניתן היה לפרשו גם לטובת הגנבים - במקום לטובת בעל הרכוש.
אבל שלא תהיה אי הבנה - גם בחוק הישן וגם התיקון החדש - התנאים המגבילים את השימוש בנשק הם רבים, קפדניים, ברורים ולא בקלות ניתן ללחץ על ההדק, גם אם הפורץ/גנב נמצא מול עיניך.
החוק מכיל 6 תנאים מצטברים - שרק מי שימלא אותם, יזכה לפטור מאחריות פלילית.
בראש וראשונה - התנאי החשוב והעיקרי שמותר להפעיל כוח, רק כדי להבריח פורץ/גנב מהבית מהנכס ומהחדרים. רק לאחר ששוכנע הבעלים שכוונת האדם הלא קרוי היא פלילית. כך גם לגבי יתר הסעיפים, שלא פועלים אוטומטית לטובת הבעלים או היורה, אלא יש צורך בהוכחות, עובדות ומעשים בשטח.
הזכות להגנה עצמית, היא זכות מושרשת ועמוקה בהיסטוריה המשפטית של כל העמים. במדינות רבות בעולם, עוצמתה ומקומה, בראש זכויות היסוד של האזרח והפרט - הזכאי מעצם טבעו להגנה של השלטון ובמקביל זכאי ורשאי להגן על עצמו, משפחתו, רכושו וביתו.
הפתגם העממי - "ביתו של אדם מבצרו" - לא נולד על רקע פולקלוריסטי בלבד, אלא על סמך מציאות בשטח חיי היום יום. בתקופות הקדומות, כאשר התנועה הייתה בעיקרה באמצעות סוסים והארצות היו נשלטות ע"י נסיכים, מושלים ובעלי אחוזות, שלטון החוק היה בידי הנסיכים למיניהם. בתקופות אלה, ההגנה על הבית והרכוש היה מהיסודות החשובים והעקרוניים והזכות להגנה עצמית הייתה רחבה ופרחה גם מעבר לנדרש.
אבל למרות שינויי העיתים, שינוי החברה והשלטון וביסוס השלטון המרכזי, במדינות מתפתחות ודמוקרטיות, הזכות להגנה עצמית נשארה תקפה ופעילה, אבל שוליה צומצמו, הוגבלו וסמכויותיה הוגדרו במפורש בחוקה ו/או בחוקים של מדינות שאין בהן קונסטיטוציה כתובה ובפסקי דין עקרוניים של בתי המשפט בסוגיה העקרונית הזו.
החוק בארץ מכיר בזכויות של התגוננות, שמירה על חיים, על משפחה ורכוש במסגרת "ההגנה" שהחוק מעניק ומפרט על מגבלותיו.
חוק העונשין התשל"ז-1977, מפרט את ההגנות הבאות:
א. הגנה עצמית (סע' 34י) - לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחיים, חירותו, גופו או ברכושו....
ב. הגנת הצורך (סע' 34יא) לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו חירותו, גופו או רכושו, או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה...
ג. כורח (סע' 34 יב).
ד. צידוק (סע' 34יג).
ה. חריגה מן הסביר (סע' 34ט"ז) - הוראות סעיפים 34י', 34יא, 34יב, לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה, כלומר: החוק הפלילי של ישראל - נותן הגנה רחבה לפרט, במידה ויעמוד בסכנה של פגיעה מוחשית ומיידית, בחירותו, גופו, רכושו או משפחתו, אך הנושא חייב להיבדק עפ"י עובדות המקרה היבשות - והמידתיות של הפעלת הכוח והשימוש בו.

הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון - בנושאים אלה רבה למדי וגם ברורה וחדה. הפרשנות שניתנת לעובדות המקרה - יש בכוחן להכריע את המקרה בין זיכוי לבין הרשעה.
כב' השופטת ארבל, מבית המשפט העליון, פרטה רק לאחרונה את תנאי הקבלה וההגנה של ההגנות שבחוק, בכך שתנאי מוקדם לתחילת ההגנות - הוא קיום סכנה מוחשית, ולא סכנה מסתברת, רחוקה או צפויה בעתיד. האזרח שתקף או ירה - חייב להוכיח שלא הייתה לו דרך אחרת של פעולה, אחרת היה נמצא בסכנת חיים מיידית.
כלומר: אם המצב מאפשר, יריות באוויר, או איום אחר על הפורץ/גנב כדי להבריחו יש להשתמש בו, לפני שנוקטים בצעד הדרסטי של יריות ישירות. גם אז - רצוי לא לירות כדי להרוג, אלא פציעה בלבד כמו ירי ברגליים.
תנאי נוסף חיוני - שפעולת המנע או ההגנה תעמוד ביחס ראוי למעשה התקיפה או הגניבה, כלומר: יש מקרים שעל המתגונן לוותר ולסגת, אם הדבר אפשרי ואם המעשה לא יסכן את חייו, לפני השימוש הקיצוני והלא מידתי בירי או שימוש בכלי נשק קטלני אחר.
מגבלה נוספת חשובה ומכרעת מוטלת על המתגונן, והיא נטל הראייה המוטל עליו להוכיח שפעל במסגרת ההגנות שבחוק.
לתחום זה, נכנס נושא "הספק הסביר", כאשר נטל הראייה על המתגונן או הנאשם. בספרו של השופט המחוזי לשעבר מיכה לינדנשטראוס (כיום מבקר המדינה) על הספק הסביר, מוקדש פרק שלם (יב) לנושא הנדון, תוך פירוט פסיקה ענפה של בית המשפט העליון.
בסיכום אומר המחבר: המבחן שעל הנאשם לעמוד בו במשפט פלילי, כאשר נטל הראייה עליו, הוא להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי העובדות שהוכחו נוטות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדו.
כלומר: אם הצליח הנאשם לעורר ספק סביר, והוכיח שגרסתו עולה לכדי אפשרות קרובה, ייצא ידי חובתו וכמובן ייצא זכאי (ראה לעניין זה את פסיקתו של השופט אגרנט בפרשת גרינוולד. עפ"י 232/55 - פד"י יב 2017), ופסקי הדין הנוספים המפורטים שם.
במקרה הספציפי של החוואי מהדרום, שירה בפורצים/גנבים - התשתית העובדתית כפי שבאה לידי ביטוי בגרסתו של היורה, תוך שילוב הממצאים בשטח, הם בעלי חשיבות מכרעת לקביעת גורל התיק.
יאמר מיד, הנושא כולו הוא קשה מסובך והעובדות לרוב הן גבוליות, ונעות על הקו האפור בין המותר והאסור.
יש להדגיש ואסור לשכוח שהמקרים הרבים של גניבת רכוש בערים, כמו פריצה לבתים, גניבת מכוניות ומתוך מכוניות, הפכה למכת המדינה, ללא מענה רציני ומרתיע. הגניבות החקלאיות הן מכה קשה בפני עצמה, הפוגעת כספית, אישית, נפשית בחקלאים, מסכנת את חייהם וגופם ומשבשת את סדרת חייהם.
עלינו לזכור, שכבר היו מקרים רבים, בהם הפורצים/גנבים השתמשו באלימות, הן פיזית והן בנשק חם או קר, ובמקרים מסוימים, אפילו האירועים נגמרו בפגיעות פיזיות קשות ופציעות, יריות ואפילו מוות.
הגענו למצב אבסורדי, בו אזרחים שביתם נפרץ שמחים שלא היו בבית, וכך נמנע מהם עימות עם הפורצים או פגיעה פיזית. זהו מצב בו הביטחון הציבורי והאזרחי והאישי נמצא בשפל, ולא פלא שקמים אזרחים שלא מוכנים להיכנע ומשיבים מלחמה בהגנה על רכושם.
בין הפורצים והגנבים בעלי עבר פלילי עשיר, שזאת אומנותם ומקצועם, כמו: גונבי ושודדי רכבים, ובוזזי בתים, עלולה להתפתח נטייה, לא לפחד מהחוק ומתגובת האזרחים, אם המשטרה, בתי המשפט וזרועות החוק, לא ירתיעו אם ע"י פעולות נגד ואם ע"י עונשים כבדים.
אז נכון שהמשטרה, בכוחותיה הנוכחיים, ותקציבה הקצר, לא תוכל לתת תגובה הולמת ביטחונית ומשטרתית, ולכן את "החור" הזה נאלצים האזרחים לסתום בעצמם, אם על-ידי משמר אזרחי או על-ידי חברת אבטחה פרטית.
כשפורץ נכנס לתחום הפרט עליו לקחת את הסיכון שיפגע והאחריות כולה עליו.
בארה"ב נושא ההגנה על הרכוש והגוף, מפותח ביותר והסמכות לירות, לפצוע ולהרוג "פולשים" מקבל הגנה משפטית ותמיכה ציבורית רחבה.
התגובות התקשורתיות והציבוריות לירי בפורצים בחווה בדרום, יצרו מצב אבסורדי, לפיו במקום להפחיד, להרתיע ולגנות את הפורצים, מנסים להפחיד את החקלאים.
אם המשטרה לא מסוגלת לתת ביטחון לאזרחים, על האזרחים למלא את החלל ואם צריך יש לתקן את החוק - כפי שאכן נעשה בימים אלה.
הטענה שהחוק בא כדי לפגוע בעיקר במגזר הבדואי בדרום או המגזר הערבי - היא מגוחכת. זהו חוק שבא להגן על רכושם, ביתם וחייהם של כל אזרחי המדינה וכך צריך לראותו ולהתייחס אליו.


אם נתרגם את החוק וננסה להפעילו – קרוב יותר לאירועים האחרונים של "אינתיפאדת הסכינים", הטענה של הגנה עצמית, עקב חשש מוחשי לחיים – הוא בהחלט רלוונטי והרבה יותר, הוא למעשה הכרח קיומי בנסיבות מיוחדות.
לסיכום:
דברי הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, בפני תלמידי תיכון ופרשנות דבריו הלא נכונה, קיבלה תאוצה פוליטית, הרבה מעבר לגבולות ההיגיון.
הרמטכ"ל צדק בעקרון – הרמטכ"ל טעה בדרך שהוא הגיש את העקרון לתלמידים.
הרמטכ"ל היה חייב בנסיבות אלה – בפני תלמידים שעומדים להתגייס להדגיש את הסכנות שבהן נמצאים החיילים שעומדים על המשמר ויחד עם זאת, לשמור על מידתיות בתגובה, על שימוש בנשק חם כהכרח וכהגנה עצמית, כאשר החיילים עומדים.
על המשמר מדי יום – מול קהל אזרחי עוין, מול אירועי דקירה וירי – ולכן עליהם להיות ערים, מתוחים ולהגיב בערנות, במידתיות וכשיש לדעתם סכנה ממשית – להשיב אש כדי לפגוע ולנטרל את האיום. לא לפחד לירות, לא לפחד להסתער, אם צריך ולא צריך להרוג אם הסכנה לא ממשית.
לקח ברוח זאת – לא היה נתקל בהתנגדות או פרשנות והיא הדרך הנכונה והצבאית הראויה.

אודות אברהם פכטר

אברהם פכטר

התחבר לשליחת תגובה

לא פורסמו עדיין תגובות למאמר זה

RSS | הנחיות כתיבה | שאלות נפוצות | מאמרים מובילים | מאמרים אחרונים | הכותבים המובילים | צור קשר