הגיע הזמן לשנות את דמות הגיבור הישראלי | Publisher
מאמרים ותוכן איכותי להפצה חופשית ברשת

שלום, אורח

זכור אותי

שחזור סיסמא

קטגוריות


הגיע הזמן לשנות את דמות הגיבור הישראלי

פורסם בתאריך 04/14/2013 ע"י אורי בנימין בקטגוריה דיעות | צפיות: 1007 | התחבר לדירוג המאמר

תגיות המאמר: יום הזיכרון, חללי צה\

 אנחנו מקדשים את חללי צה"ל. את מותם, את משימתם, את תכלית חייהם. אם הקורא היקר מסכים עם השורה הזו, הוא יכול לעצור כאן, ולדלג לפסקה האחרונה, אם הוא מתנגד - בטנו מתהפכת מרוב כעס, הוא יורק עלי אש וגיצים של קללות וכעסים, או אפילו אם הוא אמביוולנטי, ימשיך כבודו ויקרא.

לא מזמן הגיע לעיני תרגום מכתבו של אסיר פלשתינאי שובת רעב. תמצית דבריו הם שהתרבות שלנו מקדשת את המטרה, ולכן גם את כל האמצעים - כל החרא שקורה בדרך, בקיום המדינה. התרבות שלנו מרשה לנו לקבל את מעשינו כצודקים, מותר לנו לנהוג בפלשתינאים כפי שנרצה, כי אין ברירה. כי צריך לקיים את מדינת ישראל. ואין דרך אחרת.

עם ישראל נחרד פעם בשנה, נאסף מול מסכים, נעמד דום כואב לצלילי צפירה, דמעה מתגדשת בתחתית עינו. מכוניות עוצרות בכבישים סואנים, נהגים עומדים דום. כולנו עוצרים לזכור, כל אחד ואחד שמת פה, כדי שאנחנו נוכל לחיות. בשבועיים של יום השואה ויום הזיכרון, כל מה שעם ישראל יודע לומר הוא - "זרועותינו ארוכות וקטלניות מאי פעם", "לא ניתן לשואה לחזור שנית", ומצד שני אנחנו מקדשים את מות חיילנו, מקדשים את מותם ואת משימתם הנכבדה - הגנה על המדינה בדרך. במקום להיות ערים לחטא הנוראי שנעשה לנו כעם, ולתקן את העוול, לא רק כלפי עצמנו - להבטיח שלא יקרה עוד. כלפי האחר, השונה, כלפי עמים בעולם. מה זה מוסר, תשאלו, מה זה צודק? הקיום שלנו כעם היהודי במדינת ישראל, נובע מעוול ועיוות איום ונורא של השאלה הזו בדיוק- מהו מוסרי. אנחנו, יותר מכל עם אחר בעולם, צריכים לדעת בדיוק מה מוסרי ומה לא, לפחות עבורנו. למשל לא מוסרי לשנוא או להעדיף אחר על פי מראה חיצוני, על פי דת, על פי מין, על פי תרבות, על פי מוצא. לא מוסרי לא לקבל בני עם אחר, שמנסים לברוח מתופת שמתרחשת נגדם במולדתם. לא מוסרי לאפשר רצח ורדיפה המוניים, של בני אדם, רק כי יש קבוצה מטורפת שחושבת שאלו נחותים ולא ראויים לחיות. אלה חוקי המוסר המוחלטים שעליהם הוקמה המדינה הזו. יהודי התפוצות, בין אם יוצאי מדינות ערב, ו-וודאי יוצאי מדינות אירופה, סבלו ונרדפו בדיוק לאור עיוותים מוסריים כאלו, ולכן עלינו כעם לחרוץ חוק מוסרי ישראלי מובהק. זו צריכה להיות המורשת הקיומית של עם ישראל, לפני הכל.

אך במקום זה אנחנו מכריזים שזה לא יקרה לעם היהודי שנית, ובוכים על הילדים שמתו בקרב על המדינה בדרך. "על המדינה בדרך" הוא סוף משפט, מתוך תפילת יזכור, מתוך טקסי יום הזיכרון, זוהי חתימה של משפט שמציב בפנינו עובדה - חללי צה"ל נפלו ונופלים בקרב על המדינה בדרך. צריך לומר אמת חדה - זה כבר שנים לא נכון! המדינה איננה בדרך, המדינה פה, היא חיה ונושמת. ולצערי, הדבר העיקרי שהיא מקיימת הוא את רעיון "המדינה בדרך", מבחינה תרבותית, תפיסתית וכלכלית. יש לי חדשות בשבילכם, והן קשות לצפייה, אנחנו מקדשים מוות של חיילים, שאנחנו כעם, הרבה יותר מכל אחד אחר אשמים במותם. אנחנו ממשיכים לתפוש את מדינתו כ-"קטנה, מוקפת אויבים", ולשלוח את ילדינו לצבא חובה של שלוש שנים. אנחנו מקבלים את זה שזרועותיו של צה"ל צריכות להיות הארוכות והקטלניות ביותר, שתקציב הביטחון הוא מפלצתי, ושהמפלצת הזאת יוצאת מחשבונות הבנק שלנו, ועל הדרך שמה מעל חיי ילדינו סימן שאלה אחד גדול. אנחנו מאפשרים לפחדים ההיסטוריים שלנו, לנצח ולשלוט בכל אורח חיינו, שאיפותנו וחלומותנו.

לפני שבועיים בלבד חגגנו את חג הפסח, "שנצא מעבדות לחירות" איחלנו. השיעבוד הגדול ביותר של עם ישראל הוא לתפיסתו הביטחונית החולה והכפייתית. תפיסתו שהוא עם תחת סכנת קיום תמידית. שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. זה המהות של להיות יהודי - כל חג יהודי חוגג את החמיקה מבין ידיו של צורר אחר שקם עלינו לכלותנו, ואנחנו דרך נס ניצלנו. אנחנו מסרבים לצאת מעבדות לחירות, מסרבים להפסיק להשתעבד לפחד הקיומי היהודי. הפחד הזה כל כך עמוק, שלפעמים נדמה שהוא בגנים שלנו ושאי אפשר בלעדיו. אנחנו יכולים לומר היום בביטחון ששואת העם היהודי לא תקרה שוב. צה"ל ומדינת ישראל חזקים מכדי שהיא תקרה. אז למה אנחנו לא פשוט ממשיכים להתקיים? למה אחנו ממשיכים לקדש את המוות, לספר שהמדינה בדרך, לבזבז את כל משאבינו על שגשוג מערכת הביטחון שלה? למה אי אפשר פשוט לחיות? להנות? לשגשג - תרבותית, ולא בטחונית? אולי אנחנו לא רוצים בזה. דומני שאנחנו לא מסוגלים להפוך את דמותו של עם ישראל מעם נרדף לעם משגשג, אנחנו פוחדים מהיום הזה. ולכן זה כמעט אינטרס שלנו לשמר את דמות חלל צה"ל כדמות הגיבור הלאומי. אנחנו עושים לעצמנו עוול נורא.

הטלויזיה מתמלאת מוקדם ככל שהיא יכולה, בסרטוני יום הזיכרון, סיפורו של חייל שנפצע והמשיך להלחם, והשתקם. אנחנו מקדשים את דמותו. אנחנו מקדשים את פציעתו, והוא מאמין שהוא היה חייב להיפצע כדי שהמדינה הזו תתקיים. כולנו משתאים מול המסך, איזה גיבור. יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל, וזו דמות הגיבור שלנו, פשוט נורא. אנחנו חוגגים אותו אחרי יום שלם של שידורי הנצחה שנראים כמו טקסי פולחן וקידוש של דמויות שהן סלע קיומנו. מחד, אין לזלזל אפילו קמעה באבלן של המשפחות, או באובדן החיילים. מאידך, צריך לצייר גבול ברור בין לזכור, לכבד ולגדול משם לבין לקדש את דמותם. היום אנחנו מקדשים. אנחנו עם שידע הרבה אלימות וגזענות בהיסטוריה שלו, והיום אנחנו פשוט נהנים מזה. אנחנו אוהבים את דמות הקדוש המעונה של המזרח התיכון, זה שעובד, שנלחם, שכל מה שהוא רוצה זה להתקיים, כביכול, ואם לא נילחם כל רגע בשיניים - נמות מוות נוראי. זה כבר מזמן לא אמת. אנחנו קיימים, ולמי שלא שם לב, אנחנו קיימים היטב. אנחנו אחת ממעצמות העולם כמעט מכל בחינה, ודאי הישרדותית. אך במקום לקיים את עצמנו, לפתח את התרבות שלנו, כל שאנחנו עושים זה "לנסות להתקיים", משימה בלתי אפשרית כמעט בהתחשב בכך שאנחנו אחת ממספר חד ספרתי של מדינות עם נשק יום הדין. שאנחנו אחת ממספר חד ספרתי של מדינות עם לווין בחלל. וברמה התרבותית אנחנו המדינה הצבאית ביותר בעולם. יותר מאיראן, יותר מצפון קוריאה, אנחנו - העם היהודי, אנחנו העם שתרבותו היא התרבות הצבאית ביותר בעולם. לא נראה הזוי? לא מופרך? זוהי התרבות שעליה אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לפיה - שהם צריכים לסכן את חייהם כדי שעם ישראל יוכל להתקיים? אני בוודאי רוצה שילדיי יוכלו לחלום, להיות יצירתיים, שיוכלו להשפיע ולעשות דברים בעולם, שאם הם ירצו לעסוק בספורט או אומנות, הם יוכלו לעשות זאת, ולא יצטרכו להקריב את העיסוקים שלהם כי יותר חשוב להתגייס לצבא. אני בוודאי מאסתי בתרבות הזו, אתם יכולים לשפוט בעצמכם. מטרתה של מדינת ישראל, הסיבה לשמה היא נוסדה והוקמה על ידי מי שהוקמה ונבנתה לאורך שנים, היתה לקיים את עם ישראל, לאפשר לו לחיות בשלום, לשגשג, לפעול ולהתקיים מבלי להירדף. היום, כשהמדינה קיימת ואיתנה, והפוגעים בנו הם בעיקר בני עמנו - היישום של מדינת ישראל, ושל עצם קיומה הוא חיינו הבריאים והתרבותיים כאן, המטרה היא לפרוח כאן ולהתפתח, להיות העם המשפיע ביותר בעולם. במקום זה, היום במדינת ישראל, אנחנו - העם היהודי, נרדפים על ידי פחדנו, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשגשג, להיות "אור לגויים", להתפתח. אנחנו תקועים מאחור בבריחה, ושוכחים שהרודף החזק ביותר שלנו הוא הפחד.

אתה נאיבי יגידו לי - אתה מאמין בשלום, אם הם היו יכולים הם היו מפוצצים את כולנו. אבל אני בכלל לא טענתי מילה על שלום. כל שאמרתי הוא שלא ייתכן שכל התרבות שלנו תהיה משותתת על צבא. שהגיבורים של עם ישראל יהיו חלליו. עוד משפט קשה לצפייה - מה ההבדל בין אמא שמקדשת את מות בנה בדמעה, כי היא בעצמה(!) שלחה אותו להתגייס, לבין אמא שמקדשת את מות בנה שביצע פעולת טרור כדי שלעמו תהיה מדינה? כדי שלעמו יהיה שלום? איזה ראייה חד מימדית, צרה ואטומה צריך כדי לחשוב שיש הבדל תהומי בין המקרים - זה אותו הדבר! אחת מוסלמית פלשתינאית עם כפייה, ואחת יהודייה, נאורה. זו הרי התנשאות גזענית, יותר מכל דבר אחר. בני אדם, מאז ומעולם שיבחו והיללו את דמות הלוחם. בתקופת הרנסנס דמות החייל -- האביר הלוחם - היתה דמות הגיבור המושלם. היום אנחנו עדיין גדלים על זה, חיים את זה נושמים את זה. הפוליטיקאים שאנחנו בוחרים נמדדים לפי מה שהם עשו בחיים - או במילים אחרות, מה שהם עשו בצבא. גיבורי התרבות, הקולנוע, הספרות והספורט חייבים קודם כל לעבור את מבחן השירות הצבאי. החברים שלנו, בני הזוג, בני המשפחה - נמדדים לפי מה הם עשו בשירות הצבאי. ואם הם לא עשו, אז אין להם זכות קיום. חלומו של נער ממוצע במדינת ישראל, נוגע לשירותו הצבאי. אני מבקש, ומצהיר בואו נעצור את זה.

האסיר השובת רעב, אולי לא מעניין, אבל אין לי ספק שהוא צודק. התרבות שלנו מקדשת את המטרה ואת האמצעים. יכול להיות שמה שהוא עובר זה עוול נוראי, יכול להיות שזה צדק מוסרי במהותו. מה שבטוח שאנחנו לא יכולים לשפוט. אנחנו מושפעים חזק מדי מהיותנו המדינה הצבאית בעולם. זה חקוק כל-כך חזק במוחנו, זה מושרש כה עמוק בתרבותנו, שאין לנו יכולת לחרוץ אמת כאן. וזה בדיוק מה שהוא אומר, ובזה הוא צודק. הוא לא טוען שאנחנו לא מוסריים, הוא טוען שהתרבות שלנו מקדשת את החרא שהוא עובר וצובעת את זה בצבעי \'מוסרי\', ו\'נכון\'. אנחנו כל כך מאמינים בזה, כל כך חיים ונושמים את "מדינתנו הקטנה שנאבקת על חייה" שעיננו עצומות מכדי לראות אמת כלשהי אחרת מכך.

אבל אנחנו יכולים אחרת וזה כדאי מכל בחינה. זה כדאי כלכלית, כי אנחנו יכולים בקלות לקצר את שירות החובה לשנתיים לבנים ושנה לבנות, ולקצץ משמעותית במספר אנשי הקבע ומשכורותיהם. אנחנו יכולים לחלום שיום אחד לא יהיה צבא חובה במדינת ישראל. אנחנו לא חייבים לאבד תקווה. זה לא תלוי באויבנו, זה תלוי בנו - באמונה שלנו ובנקודת המבט. אנחנו יכולים להפסיק למדוד אדם לפי שירותו הצבאי, אנחנו צריכים להוציא את הצבא מהיותו שלב מנוון של המוח הישראלי. אנחנו יוכלים לעסוק בלקיים חברה משגשגת, חזקה, מצליחה, עם טכנולוגיה, מדע, ספרות, קולנוע הגות ועוד, לא רק דרך תפיסה בטחונית. הרי כל אותם גדולי תרבות של אירופה מלפני מאה שנה, שהיו בני העם היהודי, גרים עכשיו כולם כאן - במדינה שלנו. למה כל המוחות שלנו צריכים להיות עסוקים בצבא וביטחון? אפשר גם אחרת.
זה כדאי מוסרית, כי אופן החיים שלנו היום, פעולות צה"ל בשטחים, השליטה בתנועה ובפעולות הפלשתינאים חונקות אותנו מוסרית, מייצרות עוולות קשות של העם היהודי והישראלי, עוולות שעולות לנו ולילדים שלנו בבריאות הנפש. אתם לא תראו את זה בסטטוסי הפייסבוק, או ביטויי היומיום האחרים, הפאסון והאגו של הגבר הישראלי, זה שהיה לוחם או קצין בצבא, או לפחות גדל על דמות של אחד, לא יאפשרו לו לחשוף חולשותיו. הוא יתמודד איתם באמצע הלילה, לבדו, או פתאום בלי שום הקשר, אחרי מנת אלכוהול או סם עשירה. אפשר להיות עם בריא מוסרית שחי לפי הצו המוסרי לפיו הוקמה המדינה, ולא עם מוכה ומדחיק, שנידון למצב הרסני שכזה.
זה כדאי תפיסתית. כי ביום שחלומות ילדנו לא ייסובו סביב שירותם הצבאי, העתיד שלנו ושלהם יהיה עשיר ומאושר יותר. כי החיים שלנו, וודאי שלהם, לא נועדו כדי לשרת בצבא. חיינו נועדו כדי לאהוב, לחיות בשמחה, להקים משפחה, להשפיע על אנשים, להפוך את העולם למקום מכבד וטוב יותר לכולם.

זה כדאי, כי אחרי שנשתחרר מעבדות לחירות, ומשעבוד לביטחון פיקטיבי לחופש לחיות במדינה חופשית ותומכת, נוכל סוף סוף לחגוג את עצמאותו האמיתית של עם ישראל.

אודות אורי בנימין

אורי בנימין

התחבר לשליחת תגובה

לא פורסמו עדיין תגובות למאמר זה

RSS | הנחיות כתיבה | שאלות נפוצות | מאמרים מובילים | מאמרים אחרונים | הכותבים המובילים | צור קשר