צו איסור פרסום – איננו צו להעלמת עצורים | Publisher
מאמרים ותוכן איכותי להפצה חופשית ברשת

שלום, אורח

זכור אותי

שחזור סיסמא

קטגוריות


צו איסור פרסום – איננו צו להעלמת עצורים

פורסם בתאריך 02/17/2013 ע"י אברהם פכטר בקטגוריה דיעות | צפיות: 904 | התחבר לדירוג המאמר

תגיות המאמר: פכטר, פרשת זיגייר, צו איסור פרסום, פרשות בטחוניות, זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות, פרשת הנשיא קצב

תעלומת האזרח היהודי האוסטרלי שעלה לארץ, למד משפטים, התחתן, עבד ב"מוסד", נעצר, נכלא בכלא איילון (בבידוד מוחלט) – והתאבד. בעקבות תחקיר עיתונאי שפורסם בטלויזיה האוסטרלית, התברר שבשנת 2010, התאבד האזרח בן זייגר בכלא בישראל. ועל הפרשה הוטל איפול מוחלט, מכוח צווי איסור פרסום. ההיגיון הבריא אומר, שמדובר בפרשיה ביטחונית חמורה – שסיכנה את ביטחון ישראל. מלחמה חשאית – דורשת גם מהלכים סודיים. על צווי איסור פרסום ומה שמאחוריהם. על דמוקרטיה מתגוננת של מדינה במצב ביטחוני רגיש ומיוחד. "שום אדם חכם לא ייתן אימון בבוגד". (קיקרו) "יותר מאשר אנו עושים מעשי בגידה מתוך כוונה תחילה, אנו עושים אותם מתוך חולשה". (לה רושפוקו) איסור פרסום – הוא צו המוטל על התקשורת והציבור לפרסם מידע מסוים. מנגד עומדים עקרונות קונסטיטוציוניים מובהקים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. בעיקרון – בית המשפט, הוא הגורם הדומיננטי והמכריע בכל הנוגע לצו איסור פרסום על מגבלותיו וגבולותיו. ראה לעניין זה – סע' 68 וסע' 70, לחוק בתי המשפט + סע' 3 לחוק יסוד השפיטה. הוויכוח סביב הנושא של צווי איסור פרסום – קיים מאז קום המדינה ומקבל תאוצה משך השנים, ובמיוחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית בכל הקשור לתקשורת ההמונים: האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק - יצרו מצב שכמעט אין אפשרות לשמור "בסוד" אירוע חברתי או רכילות. מעצר או חקירה של אישיות ציבורית, מתחום הפוליטיקה, הבידור והעסקים, מקבל תאוצה בתקשורת, מבלי לתת דין וחשבון לנזק הישיר והעקיף, שהדבר עשוי להפיל על נושא הדיווח. אין מחלוקת בציבור, שחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, הן אבני יסוד בשלטון דמוקרטי. אבל, כבר נכתב ובית המשפט העליון גם פסק לא פעם – שיש גבולות ומגבלות שאסור לחצות אותם, כדי להגן על המדינה, ביטחונה, שלום אזרחיה ויחסי החוץ שלה. אין ויכוח בין התומכים והמתנגדים שעקרון חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת - הם עקרונות בסיסיים מושרשים וערכיים בחברה דמוקרטית. הפער בין הדעות נובע ברווח שבין חופש מוחלט לבין המגבלות שניתן להטיל על המידע והעברתו לציבור באמצעות התקשורת הרב גונית. רוב הציבור וגם חלק מן המתנגדים, לא מודעים ולא בקיאים דיים, בהליכים ובפרוצדורה המשטרתית פלילית המלווה את האירועים שהם נשוא החקיקה המתגבשת, אשר מעוררת את הוויכוחים הלוהטים. אם ניקח לדוגמא את הפרשיות האחרונות הבולטות של התקופה האחרונה, כגון: מעצרו ושחרורו של העיתונאי אדם שוב, ומאידך פרשת ההונאות בביטוח לאומי וחברות הביטוח ע"י בימוי תאונות דרכים בהם מעורבים רופאים בכירים, או פרשיות המעצרים של בכירים באגף המיסים ובמשרדי הממשלה השונים. ואם נוסיף לכך גם פרשיות של פשיעה חמורה, או פרשיות ביטחוניות – התמונה תהיה שונה. התקשורת – וזכות הציבור אני מסכים עם המתנגדים, כי תפקידה של התקשורת לבקר, לברר, לא להסתיר ולא לתת יד להסתרה או מריחה של פרשיות, תחת הכסות של אי פרסום שמות חשודים. יש אמת בטענות, כי כמות הפרסומים יחסית לכמות הנעצרים והנחקרים, היא מזערית ומתרכזת בעיקר באנשי ציבור, בידור וידוענים למיניהם ולא באזרח הקטן. מעצרים מתוקשרים – ופגיעתם בחופש ובכבוד האדם וחירותו הסכנות שבמעצר/חקירה לעיני התקשורת – היא רבה, שהרי ניתן בקלות לפברק תלונה על תקיפה מינית, שוחד, פדופיליה, מתוך נקמה, רצון לפגוע במתחרה או לפעמים טעות בתום לב, אבל עד שהטעות מתבררת, זה לפעמים מאוחר. הציבור לא יודע שבמקרים רבים, עפ"י החוק הקיים ניתן לשחרר עצור/נחקר ע"י גופי החקירה השונים בתחנת המשטרה, ללא פרסומת וללא תקשורת. אבל, המשטרה במקרים רבים – כדי לקבל תשומת לב תקשורתית, להוכיח שהיא חיה ובועטת ופועלת, מביאה את העצור/נחקר בכוונה לבית המשפט, שם יש עדת צלמים ועיתונאים, כדי לפגוע באדם, להשפילו, לשחררו ע"י שופט – דבר שיכלו לעשות בתחנת המשטרה. אז נכון, שכבר לפני מספר שנים הוכנס תיקון לחוק, המאפשר לבקש משופט איסור פרסום שמו של עצור, אבל רבים לא יודעים זאת ורבים לא מספיקים לבקש זאת, כי שמם ותמונתם מודלפים החוצה לתקשורת לפני הגעתם לבית משפט. פומביות הדיון בכל הדיונים, המאמרים והסימפוזיונים המקצועיים, גם במסגרות כמו לשכת עו"ד והעיתונות, הדגישו את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט, את הכיסוי העיתונאי האפשרי ואת מתן השירות לציבור, תוך עמידה על עקרונות וכללי האתיקה והעיתונאית – בפרסומים השונים. "חזקת החפות" אבל בכל הדיונים, לרבות מסע ההתנגדות המאסיבי והציבורי שמנהלת העיתונות ואנשי מקצוע, פרשנים ואנשי ציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית – נשכחה או הושתקה בעיה יסודית ועקרונית והוא העיקרון של "חזקת החפות" מחד וההגנה על שמו, משפחתו, ילדיו של החשוד מפני פרסום שמו, וההאשמות נגדו בכל כלי התקשורת, רק מפני שהוא הוחשד, הובא לבית משפט, הוגשה נגדו תלונה, מבלי שהיה זמן לברר את מהות האשמה, תכנה והיכולת להוכיחה – מאידך. לעומת זאת, אותה תקשורת ואותם עיתונאים שנלחמים בעוז על זכות הפרסום, החיקור והגילוי, מועלים בתפקידם, כאשר האדם שנעצר שהושמץ, צולם במסדרונות בית המשפט עם אזיקים – יוצא זכאי, או התיק נגדו נסגר. החוק וההיגיון המוסרי הבסיסי – דורשים שהתוצאה המזכה תקבל פרסום וכותרות בהתאם ולא היא. כך יוצא שאדם מודבק לו כתם תקשורתי/טלויזיוני, אך אין ביכולתו להתמודד עם הזיכוי או הסגירה, כי אין שומע לו ואין כותב לו. מי מבקש צווים ומתי? הגופים המעוניינים בצווי איסור פרסום – הם בעיקר גופי חקירה, כמו המשטרה, משרד הביטחון, שב"כ ולפעמים גם צה"ל בנושאים רגישים בעלי השלכות ביטחוניות. המשטרה פיתחה לאחרונה שיטה לבקש צווי איסור פרסום גורפים – מטעמי חקירה בעיקר, וגם כדי להגן על קטינים, מתלוננים בעבירות מין ועל עדים, שזה מוצדק והכרחי, אך לא גורף ולא באופן קבוע. בחלק גדול מהבקשות יש טעם ובסיס איתן, שהרי כל פרסום מוקדם, לא מבוסס, משוער או רכילותי, יש בו כדי לחבל בחקירה, להבריח עדים ומתלוננים. מאידך, אין מחלוקת – שבנושאים ובעלי אופי ביטחוני, עם השלכות ביטחוניות רגישות, הצווים במקומם. רק לאחרונה נודע כי חומרים שהועברו לאל"מ וינר, ממבקר המדינה, בפרשת הרפז, ביקשו לגביהם איסור פרסום מטעמים של ביטחון המדינה. הצנזור הצבאי, עפ"י סמכותו, מכוח תקנות ההגנה שע"ח, יכול מכוח סע' 87, לאסור פרסום של חומרים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. בית משפט לנוער, עפ"י חוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960, יכול לאסור פרסומים הקשורים לקטינים, לשמם או לכל פרט מזהה אחר – ראה סע' 24. בפרשת הנשיא קצב – הוציא בית משפט צווי איסור פרסום למתלוננות, כדי לשמור על ביטחונן, כבודן ומעמדן בחברה ובמשפחה. בית המשפט – הגוף המחליט הגוף המוסמך ביותר להוציא צווים – הוא בית המשפט, אשר יכול מכוח סמכותו לפרט את הצווים, להגבילם, לאנשים, לזמנים ולמשך הזמן. הזכות העומדת לצדדים למשפט וגם לתקשורת, לפנות לבית המשפט בבקשה להוריד את איסור פרסום או לצמצמו, מתוך נימוקים שונים וביניהם זכות הציבור לדעת, וכדי שגופי החקירה לא ינהלו חקירות במחשכים וללא דיווח לציבור. מועצת העיתונות דנה מספר פעמים בנושא, ואף המליצה על תיקונים בהצעות חוק שונות שהתפרסמו בתחום, וכן המלצות לפקח על בקשות המוגשות לבית משפט, בנוכחות נציג של מועצת העיתונות. ראה לעניין זה את פסקי הדין: 1. בג"צ 73/53 – קול העם נגד שר הפנים, בנושא חירות הביטוי כזכות בסיסית. 2. בג"צ 680/88 – שניצר נ' הצנזור הצבאי. איסור פרסום וצנזורה: באופן טבעי, כששומעים איסור פרסום או צנזורה, הדבר מתפרש לא טוב, לא באופן חיובי ומתחילות להתרוצץ אפליקציות על משטרים דיקטטוריים והצהרות על פגיעה בדמוקרטיה, שלטון תקין וקלישאות נבובות מהז'אנר הזה. הסבר בנושא יובהר בהמשך. רק לפני ימים, שמענו בכנסת מפי כמה ח"כים (גלאון-טיבי-חנין) – הצהרות בנוסח: "דמוקרטיה מתוקנת, איך זה יתכן, האם העלימו אסיר, האם יש עוד מועלמים?" זכותה של דמוקרטיה להתגונן אין מחלוקת על כך, שמדינה דמוקרטית נאורה מתקדמת וליברלית, זכותה להתגונן ולשמור על צביונה, ביטחונה ואזרחיה – גם באמצעים חריגים. אין כל סתירה מהותית – בין צנזורה מבוקרת ע"י גוף ממשלתי או צווים של בתי משפט, לבין דמוקרטיה מתוקנת. מדינות דמוקרטיות – עם מסורת של עשרות רבות של שנים (ארה"ב, אנגליה, צרפת וכד') מקיימות ומיישמות שיטות שונות של פיקוח על מהלכי ביטחון ומדיניות חוץ, שהן ווריאציות שונות של צנזורה ואיסור פרסום. חוקים שבאים להגן על המדינה במסגרת חוקים אלה, גלומים באופן אוטומטי, מגבלות של פרסום, קשר, גילויים פומביים שביכולתם לשבש נושאי ביטחון, מדיניות חוץ, קשר עם מדינות והחלפת "מידע" חיוני לביטחון המדינות. קשר עם אויב, גילוי סודות מדינה – הם הפרת סודיות עבירת הבגידה עפ"י החוק הפלילי, עבירת קשר עם סוכן זר, ארגון עוין, הם מטבען עבירות שיש בהן אלמנטים של גילויי עובדות חסויות שהצנזורה אוסרת אותן והחוק הפלילי מעניש את העוברים והמפרסמים אותן בציבור. איסור פרסום פרשית ביטחוניות כבר היו בעבר, מספר פרשיות שהוטל עליהן איסור פרסום והן נתגלו ופורסמו רק כעבור שנים רבות, כמו פרשת מוטקה קידר, הידוע בכינוי "האסיר איקס" (מאגף האיקסים) ושעל שמו כל עצור/אסיר שמונעים פרסומו בציבור – מועבר לאגף נפרד (אגף האיקסים) ומכאן השם המוזר. אותו קידר היה מעורב/מואשם ברצח סוכן שלו בעת שירותו באמ"ן, יחידה מיוחדת שעסקה בסוכנים זרים. כמו כן, פרשת ספרו של ויקטור אוסטרובסקי על "המוסד" – פרשת תא"ל יצה ועוד. האיסור פרסום והצנזורה – הם כלפי הציבור והתקשורת שלא תהיה אי הבנה – האדם שנעצר בעבירות חמורות שיש להן השלכות ביטחוניות חמורות, לא נעלם לתהום הנשייה, או נמחק מהחברה. האדם הספציפי – נעלם מעיני הציבור והתקשורת בלבד, לא מעיני המשפחה ועו"ד שלו או של המשפחה. מתברר שהיו לו שלושה עו"ד וממשלת אוסטרליה ידעה על כל הפרשה. יכול להיות מצב, שבו אדם שנעצר בעבירות חמורות, מבודד זמנית מהמשפחה וסנגורו, אך לאחר תקופה קצרה, לרוב על פי החלטת בית משפט, מאפשרים לו קשר עם סנגור ומשפחתו. זכות הציבור לדעת – מתי וכמה? הזכות להביא לידיעת הציבור, פרשיות של שחיתות, התנהלות ציבורית פגומה, עבירות פליליות, אינה נתינה במחלוקת. השאלה היא, מתי וכמה? לא כל דבר הציבור חייב לדעת מייד. יש פרשיות מכל התחומים, פליליות, עבירות מין במשפחה או תקיפות מיניות, שדורשות זמן חקירה וגילוי שחייבות להיעשות בשקט, בסבלנות ובעיקר בלי פרסום תקשורתי שיכול לשבש ולמנוע גילוי העבירה. הציבור יקבל את המידע הדרוש – עם התקדמות החקירה, הגשת כתב אישום וגילויים מתאימים בזמן המתאים. בתי המשפט, מפקחים על האיסור והצנזורה הסנגור, המשפחה, התקשורת, כל אלה דואגים שפרשיות לא יעלימו, לא יוסתרו ולא יטויחו מבלי להביאן לידיעת הציבור. גם כשהאדם הנחקר העצור – לא תמיד מעוניין בפרסום, תמיד ימצא "גורם" מעוניין או גורם מדליף שיביא הפרשיה לתקשורת. פרשיות קשות/מבירות/ביטחוניות – שטוב להן להישאר עלומות יש גם פרשיות מסוג זה, וצריך להבין שכל מדינה חייבת להגן על עצמה ועל גילויים שיכולים לגרום לפגיעה בביטחונה, שרידותה, קשריה עם מדינות ידידותיות, שהן בעלי חשיבות להמשך קשר תקין וחיובי. מסקנה: 1. גם מדינה דמוקרטית תקינה, נאורה, מתקדמת, יכולה וחייבת לנקוט באמצעים חריגים, לשמור על ביטחונה ומסגרות תקינות של התנהלות מוסדית. 2. מדינת ישראל – עקב מצבה הביטחוני המיוחד והרגיש, על אחת כמה וכמה, חייבת לשמור על עצמה, על אזרחיה, גבולותיה ומשאביה המודיעיניים. 3. סודות, כמו כוח האטום – תכניות מבצעיות, שמות ארגונים, אנשי מוסד, שב"כ, אמ"ן – הפועלים בארץ ובחו"ל, חייבים להיות מוגנים כנגד גילויים בתקשורת ובציבור, מטעמי ביטחון וחופש פעולה. 4. מדי פעם, אנו עדים לפרסום מסמכים שחל עליהם איסור פרסום של 30-50 שנה, מכל העולם הדמוקרטי, השופכים אור על אירועים שהיו ושלא קיבלו פרסום בזמנו, והיום אנו יכולים להבין, לנתח וללמוד על עברם מהמלחמה "הקרה", בין המערב למזרח, ממלחמת העולם ה-2, וכד'... דבר שמוכיח שוב את הנחיצות שאותן מדינות ראו באיסור ובצנזורה. התקשורת בעולם של ימינו – כל כך פתוחה ולא ניתנת לבקרה ולשליטה, שצריך "ניסים", כדי לשמור על סודיות של אי פרסום "פרשיות" עלומות. ואם זה בכל זאת מצליח – כנראה שיש סיבות טובות לכך. 5. לא להתבלבל, לא להתרגש ולא לצלול לעולם של דימויים מיותרים כמו העלימו את האדם, נעלם בלי שאף אחד יודע, וקלישאות דומות. 6. מתברר – כי אכן יש מקרים, ודווקא מהתחום הפלילי, בו אנשים נעלמים או מועלמים ושגורלם לא נודע, אך לא מהתחום הביטחוני שעברו דרך המערכת המשטרית או הביטחונית ובתי המשפט. 7. ולא לשכוח – במלחמה חשאית על ביטחון המדינה – יש גם מהלכים ומבצעים חשאיים.

אודות אברהם פכטר

הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, שופט בבתי דין משמעתיים ופרשן משפטי בהווה.

אברהם פכטר

התחבר לשליחת תגובה

לא פורסמו עדיין תגובות למאמר זה

RSS | הנחיות כתיבה | שאלות נפוצות | מאמרים מובילים | מאמרים אחרונים | הכותבים המובילים | צור קשר