דר אורית גלילי צוקר ביקורת ספר זיכרון במחלוקת | Publisher
מאמרים ותוכן איכותי להפצה חופשית ברשת

שלום, אורח

זכור אותי

שחזור סיסמא

קטגוריות


דר אורית גלילי צוקר ביקורת ספר זיכרון במחלוקת

פורסם בתאריך 04/22/2010 ע"י אורית גלילי בקטגוריה ביקורות | צפיות: 1071 | התחבר לדירוג המאמר

תגיות המאמר: דר אורית גלילי צוקר, אורית גלילי, יצחק רבין

 

בעוד הפובליציסטים בעיתונות מתפלמסים בשאלה מי הוא ממשיכו של רבין, האם אהוד ברק או שמעון פרס, ובניתוחיהם מתערבבות העדפות אישיות ופרפסקטיוות קצרות טווח, מצויה תשובה – מנוסחת ברהיטות ומנומקת להפליא – בתוך אנתולוגיה מרתקת העוסקת בבחינתם מחדש של המושגים מיתוס, לאומיות, ודמוקרטיה דרך האירוע של רצח רבין.

על פי יישום מודל הסמכות הכריזמטית של מקס ובר ומתודולוגיית המחקר של חותם קובץ המאמרים ועורכו, ד"ר לב גרינברג, שלפיה שני התהליכים – מיסוד הדמוקרטיזציה בישראל ויישום הסכם אוסלו – כרוכים זה בזה בלי יכולת להינתק, שניהם, ברק ופרס, לא רק שאינם באופן קטגורי ממשיכיו של יצחק רבין, אלא שתקופת שלטונם וסגנון מנהיגותם מהווים נסיגה ניכרת לאחור.

הגישור בין שני התהליכים, שלום ודמ וקרטיזציה, הוא האתגר העיקרי של כל מנהיגות פוליטית, אך מאחר שדרכו של רבין נקטעה, קשה מאוד להמשיך בדרך לא סלולה. הניתוח של גרינברג קובע כי התשתית לרצח רבין נוצקה, למעשה, עשור לפני אוסלו ולפני 4 בנובמבר 1995, כאשר שלוש היריות של יגאל עמיר קטעו את חייו של רבין בכיכר העיר. מקורה הוא בשיח המיתולוגי שאיפיין את מערכות הבחירות של 1984 ,1981 ו-1988.

 

שיח זה, אשר לשתי המפלגות הגדולות היה אינטרס להנציח אותו על מנת לשמר את שלטונן, קיבע את הכיבוש, והוציא את הפלסטינאים מן המרחב הפוליטי, גם בעבור הימין וגם בקרב השמאל. המיתוס ששימש את הימין הוא "ארץ ישראל", ואילו הטרמינולוגיה ששימשה את השמאל להצדקת הכיבוש היא "אין עם מי לדבר". שתי המפלגות הגדולות גייסו תמיכה ציבורית באמצעות הסמלים והמיתוסים המקוטבים של איבה לאחר, אך בפועל שיתפו פעולה במדיניות המשמרת את המצב שנוצר. ממשלות האחדות הלאומית, על השיח המיתולוגי שלהן, יצרו התאמה בין שיח בלתי דמוקרטי מנותק ושמרני בפוליטיקה הישראלית פנימה ובין מציאות חיצונית בלתי דמוקרטית של שלטון צבאי כפוי על הפלסטינאים.

 

השיח המיתולוגי דחק כל דיון ענייני ופתרון מע שי של בעיות הן בתחום מערכת היחסים עם הפלסטינאים והן בנושאים אחרים שלא הצליחו לעלות על סדר היום הציבורי (עמ' 136-135). רבין, בין אם במודעות מלאה או חלקית, בין אם במתכוון ואם מתוך תגובה פרגמטית למצבים משתנים, ניסה להיחלץ מן העימות המיתולוגי שמאל-ימין ולהבנות פוליטיקה חדשה, שהעימות בה הוא בין העולם המיתולוגי הישן של המשך הסכסוך ובין עולם פרגמטי חדש של הידברות ופשרה. מעשה השינוי האדיר שחולל רבין חייב לפרק של מיתוסים ישנים רבים.

 

פירוק אחד כזה היה הכרזתו מעל בימת הכנסת בדיון על אוסלו: "לא כל העולם נגדנו". עשיית שלום חייבה לנטוש את הזהות המסתגרת המתגבשת בתגובה לעוינות המדומיינת של כל העולם. רבין גם לא הסתפק במנטרה "אין עם מי לדבר" אלא חיפש וחתר למצוא שותף להידברות, עד שהשלים עם העובדה כי יהיה זה אש"ף בהנהגת יאסר עראפת. תהליכי דמוקרטיזציה, לפי גרינברג, מתרחשים בעתות משבר של ההסדרים הפוליטיים הישנים ובתנאים של העדר לגיטימציה להסדרים חדשים, ועל כן נודעת חשיבות מכרעת ליכולתה של המנהיגות להעניק להם לגיטימציה.

 

המקום המרכזי שהיה למנהיגותו של רבין בתהליך הוא שחייב לפגוע בו אישית, תחילה בתדמיתו באמצעות כרזות והשמצות, וכשזה לא הועיל – באמצעות רציחתו (עמ' 131 ). בקובץ המאמרים הכלולים באנתולוגיה, אשר באורח מפתיע למדי אינם מדיפים מתוך שורותיהם את אותו יובש מוכר המצוי תדיר בפרסומים של מכוני המחקר של האקדמיה, מנסה קבוצת הכותבים לזקק בדרך מלאת מוקשים – "כי בעוד טקסי זיכרון לרבין מחייבים התבוננות אוהדת מבפנים מזמין הדיון האקדמי בחינה מפרקת מבחוץ" (עמ' 44) – נתיב תובנה חדש לאירוע הטראומטי ביותר ברצף החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל.

 

השאלה המרכזית שבה עוסקת האנתולוגיה היא מדוע יצחק רבין לא רק שלא הפך למיתוס, אלא גם זכרו נותר שנוי במחלוקת. מדוע הפך רבין לסמל לסקטוריאליזציה העוברת על החברה הישראלית ולא סמל לאחדותה? מדוע היחס לרבין יישאר מסוכסך בתוך עצמו ונטול פתרון מוסכם? התשובות באנתולוגיה מכאיבות עוד יותר מהשאלות הדטרמניסטיות: בניגוד לימי הזיכרון האחרים, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, שבהם הנרצחים והנופלים מצויים בלב לבו של המעשה הטקסי, יום הזיכרון ליצחק רבין הוא במובן מסוים כלל לא יום זיכרון: מהות קיומו היא לעשות מעשה, למנוע את הישנות המקרה.

 

דמותו של רבין היא שולית ומשמשת רק הדגמה לכך שאירוע כזה יכול להתרחש. הנצחת רבין היא איפוא מכשיר. היא מיועדת לכונן אזרחים דרך סוציאליזציה ישירה , ולכן היא נתונה כל העת, אפילו בעת התרחשותה, לביקורת על מידת יעילותה. במלים פשוטות: מלחמה נוספת לא תלמד בהכרח על כישלון של טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנרצחים בשואה, אך רצח פוליטי נוסף יוגדר ככישלון של פרקטיקות ההנצחה של רבין (עמ' 60-59).

 

ד"ר מיכאל פייגה, המשיב באנתולוגיה על כמה שאלות העוסקות בהנצחתו של רבין, מציע במאמרו עוד שלושה הסברים לזיכרון השנוי במחלוקת של ראש הממשלה הנרצח. הוא טוען כי יום הזיכרון ליצחק רבין הצטרף אמנם למסורת מבוססת היטב של ימי זיכרון קודמים, אך הנצחתו של רבין נפלה קורבן לשינויי העתים, והיא מתקיימת בתקופה שבה כל מושג ההנצחה עובר תחת מכבש הביקורת המפרקת. הסבר שני גורס כי בחברה הישראלית של היום אין יכולת "לקבע" או "להקפיא" דמות מוסכמת של רבין, ועל כן ההנצחה היא שהופכת להוכחה החיצונית לגדולתו של האדם.

 

כל ניסיון להוכיח את הגדולה של רבין מתוך הביוגרפיה נתקל בהתנגדות, וכל הנצחה של רבין היא בהכרח של דמות חלקית וחסרה, תואמת את רצונותיו של צד אחד ויוצרת ניכור אצל צדדים אחרים. יוצא איפוא שגדולתו של רבין מוגדרת באופן סיבובי: כמי שבני הנוער הדליקו נרות לזכרו וכמ י שנשיא ארצות הברית טבע לכבודו את המלים "שלום חבר". באותו הרגע שמנסים לפרט את חשיבותו ואת גדולתו, נכנסים לעימות פוליטי סוער על נושאים ההנתונים היום במוקד המחלוקת, וכך, ניסיון לכבד את זכרו של רבין מביא דווקא לחילול זכרו (עמ' 52).

 

ההסבר השלישי הוא הסבר מעיק, המטיל את האחריות על מחנהו של רבין. פייגה טוען שההנצחה של רבין, שנעשית בעיקר בידי הקבוצה החברתית של מוקירי זכרו, טומנת בחובה פוטנציאל חתרני נגד עצמה. באיזה אופן? מיתוס המקבע משמעויות ויוצר דמות פלקטית אינו מקובל בעיקרון על אלה שנושאים את דגל ההומניזם והרציונליות, ואילו אלה הנושאים דגל זה הם אותו הציבור המרכיב את "מחנה השלום", בעל ערכים ליברליים והומניסטיים, הנקרא לעשות את מה שהוא מטיף נגדו: ליצור הנצחה מונומנטלית של גיבור.

 

שאלה אחרת העולה מן האנתולוגיה היא מדוע ימי הזיכרון של רבין אינם בסיס להסכמה רחבה בנוגע לערכי הדמוקרטיה וכבוד לזולת, ומדוע הפך הרצח לאירוע המגלם בתוכו כמעט את כל השסעים המפלגים את החברה הישראלית – בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, בין אשכנזים למזרחים, ואפילו בין תל אביב לירושלים? מתיזה מעניינת של ד"ר ורד ויניצקי-סרוסי עולה כי רצח רבין ומשמעותו הפוליטית נוכחים בתל אביב אך נפקדים מירושלים. גופתו של רבין טמונה בהר הרצל, אך נשמתו נחה בתל אביב.

 

ירושלים היהודית, לפי ויניצקי-סרוסי, אינה מסוגלת להתמודד עם זכרו של רבין, ואילו תל אביב, לעומת זאת, מחבקת אותו והופכת את זכרו למרכיב מרכזי בזהותה הישראלית, וכך בונה את עצמה כעיר בירה חלופית של מדינת ישראל. אך אי אפשר שלא לדון בהחמצה הגדולה, כפי שנאמר בפתיחתה של רשימה זו, של מי שמכונים "ממשיכי דרכו" של רבין.

 

מסקנת עורך האנתולוגיה היא כי בחירות 1992, בניגוד לשתיים שבאו בעקבותיה, 1996 ו-1999, היו מהפך של ממש: ה"הם ואנחנו" המיתולוגי הוחלף בשיח ענייני על השאלות המעשיות והעתידיות של מדינת ישראל. היה מובן מאליו כי לרבין יש מחויבות כלפי ציבור הבוחרים להביא בתוך ארבע שנים רשימה של הישגים, בראש ובראשונה בתחום היחסים עם הפלסטינאים, אבל גם בסדר היום החדש של חינוך, בריאות, תחבורה ותעסוקה.

 

רבין לא היה איש של סיסמאות מהסוג של "צו פיוס" ו"ממשלה של כ-ו-ל-ם". הוא לא ניסה לאחד באמצעות טשטוש אלא באמצעות חידוד, ולכן הוא נרצח. הוא הגן על מעמדם הדמוקרטי של הפלסטינאים אזרחי ישראל כשותפים פוליטיים. הוא עשה זאת כנגד התביעה "להיש ען על רוב יהודי" ובעימותים עם הקיצונים היהודים הוא גינה את המתנגדים לשלום וטען שהם שותפים סמויים של החמאס בניסיון להכשיל את הסכם אוסלו. מדיניות השלום שלו הובילה לפתיחת מרחב פוליטי לפלסטינאים בשטחים, וכך חשפה את הזיקה ההדוקה בין שלום לדמוקרטיה. נראה כי הפחד להמשיך בדרכו עומד ברקע כל השגיאות של ממשיכי דרכו.

 

בעוד שרבין טיפח שיח ישיר עד בוטה וניהל את המחלוקות והמאבקים האמיתיים, לא המדומים, לא ניצב איש אחרי הרצח באותה עמדת מנהיגות שבה ניצב רבין, בוודאי לא שמעון פרס, הסמל המובהק ביותר של הפוליטיקה המיתולוגית של שנות השמונים. פרס לא התחיל את המו"מ על הסדר הקבע כנדרש במאי 1996, הוא התנער מהסכמי ביילין אבו-מאזן שהושגו ערב רצח רבין, והוא לא ביצע את הנסיגה מחברון.

 

מאז יום הרצח החלה הפוליטיקה את צעידתה לאחור לעבר הסולידריות המיתולוגית הבטוחה והידועה עם האיבה לאחר והקיטוב של שמאל ימין (עמ' 144). ה"שמאל" בהנהגתו של פרס בנה מחדש את השיח המיתולוגי הישן של שמאל-ימין באמצעות אימוץ התפיסה של ה"ימין", שלפיה הגורם למשבר הוא הקיטוב בעם ולא תוקפנותם, קיצוניותם ואופיים האנטי-דמוקרטי של מתנגדי השלום.

 

המדיניות של פרס ב-1996 לטפח את ה"אחדות בעם" ולפייס את המתנחלים, שחלקים ממנה מאפיינים גם את התנהלותו השלטונית של ברק, עוצבה בתגובה לרצח והיא מצדיקה אותו בעקיפין. בהקשר זה יש להעיר כי הפרשנות המאשימה בעקיפין את רבין ברצח שלו עצמו מקובלת היום על חוגים נרחבים, והיא מסיטה את השיח הציבורי מדיון ענייני במדיניות של רבין ובהתנגדות האלימה שעוררה.

 

במקום דיון ענייני פונים לשיח על אחדות לאומית מדומה, שיח המתעלם מן המחלוקות המדיניות ומתכחש לריבוי הזהויות התרבותיות המרכיבות את ישראל. התעלמויות אלה, קובע הד"ר לב גרינברג, מחריפות את המשבר ומזרזות את התפרקותה של ישראל לרסיסים.

 

לבלוג של אורית גלילי

אודות אורית גלילי

דר אורית גלילי צוקר

אורית גלילי

התחבר לשליחת תגובה

לא פורסמו עדיין תגובות למאמר זה

RSS | הנחיות כתיבה | שאלות נפוצות | מאמרים מובילים | מאמרים אחרונים | הכותבים המובילים | צור קשר